וונדל ואח' נ' קבלאוי ואח'

פסק דין

מונחות בפני שתי תביעות שאוחדו.

הנפשות הפועלות בתיק:

התובעת בתיק 32500-02-12, היא הבעלים של רכב מ.ר. 85-177-119 מסוג סוזוקי (להלן: "שניידר וסוזוקי בהתאמה").

הנתבעת מס' 1 היא הנהגת ברכב מסוג ב.מ.וו. מ.ר. 80-609-08, המבוטח אצל נתבעת מס' 2.

התובע בתיק 32349-02-12 הוא הבעלים של רכב מ.ר. 94-556-88 (להלן: "רכב הסובארו).

התרחשות התאונה:

על פי הנטען על ידי שניידר, היא נסעה לכיוון פארק גורן ובעלייה, ליד היישוב יערה, הבחינה ברכב הנהוג על ידי הנתבעת, כאשר בכיוון נסיעת הנתבעת היתה ירידה, רכב הנתבעת החליק בשל כביש רטוב, סטה לכיוון נסיעתה ותוך כדי סטייה הוא פוגע ברכב של קגן אברהם, מאבדת שליטה וגם פוגעת ברכב התובעת, שניידר, בעוצמה.

התובע, קגן אברהם, הרגיש את החבטה, כך עולה מדבריו, אך בתאונה עצמה, לא הבחין.

הנתבעת, שרכבה על פי הנטען בשני כתבי הטענות, אשם בתאונה, פגע תחילה ברכב נהוג על ידי קגן אברהם והמשיך ופגע ברכב הנהוג על ידי שניידר, טענה בחקירתה בפני, כי נסעה במהירות של כ- 50 קמ"ש, בזמן הגעתה לסיבוב, בסמוך למושב יערה, הבחינה ברכב עולה בנתיב הנגדי, שאת זהותו היא לא יודעת, הנכנס לנתיב נסיעתה. או אז, בלמה והרגישה מכה בצד שמאל אחורי. אחרי זה הרכב שינה כיוון, ולא הצליחה להשתלט על הרכב ולאחר מכן אינה זוכרת כלום.

המשיכה וטענה, כי בעלה הגיע למקום, צילם והבחין, כעולה מנ/1, בכתם שמן על הכביש.

הנתבעת מסרה גרסה במשטרה.

חקירתה של הנתבעת התקיימה ביום 16.6.11, למעלה מחודש ימים ממועד התאונה וכשהיה ברור לתובעת, כי בעלה צילם את המקום והיא יודעת על קיומו של כתם השמן וגם אז ולמרות ידיעתה על כתם השמן הנטען, נשאלה כיצד התרחשה התאונה והיא שוב חזרה על הגרסה, לפיה, באותו יום היה יום גשום ומשהגיעה לעיקול בסמוך למושב יערה, הבחינה ברכב בכיוון הנגדי, שחלקו היה בתוך הנתיב שלה, היא בלמה ופתאום הרגישה מכה בצד השמאלי של רכבה ואז רכבה התחיל להסתובב והיא איבדה הכרה.

גם כאן, הנתבעת אינה יודעת לתת פרטים על אותו רכב שהיה בכיוון הנגדי ואשר סטה לנתיבה וחסם חלק ממנו, כחצי מטר.

עוד מציינת, שהיה באותו יום גשם חזק והכביש היה רטוב וכשנשאלה על ידי החוקר מדוע לא ניסתה לברוח ימינה, ציינה כי יש תעלה, למרות שמעיון בנ/1 רואים שקיים שול' רחב לפני התעלה, שול' סלול, אשר רוחבו מעבר לחצי מטר ונחסמו על ידי הרכב שנטען שהוא היה בנסיעה בתוך הנתיב שלה.

על פי מכלול העדויות שהובאו בפני, ניתן לקבוע כי רכב הנתבעת הוא זה שסטה לכיוון שני הרכבים האחרים ופגע בהם. על הנתבעת להוכיח בפני, הגורם אשר גרם לסטייה. גרסתה לגבי הגורם שהביא לסטייה, לא הוכח. בגרסתה, הן לחברת הביטוח והן במשטרה, ציינה כי רכב הפריע לה, אך היא לא זוכרת פרטיו. גרסה זו נשללה על ידי יתר הנהגים אשר טענו כי לא היו רכבים לפנים והם נותרו בנתיבם ולא סטו לנתיב הנתבעת.

אם כך, גרסה זו לא היה בידי הנתבעת להוכיח. זאת ועוד, בפני היא ציינה כי אינה יודעת אם זה רכב של מי מהתובעים, או רכב אחר, גם לא יודעת את זהותו ו/או צבעו. מדובר בגרסה כללית ולא מבוססת והנתבעת לא הצליחה להוכיח שהתאונה התרחשה בשל כך.

הסבר נוסף שיכול להתרחש, הוא קיומו של כתם השמן, רק הנתבעת לא ציינה כי החליקה כתוצאה מקיומו של כתם שמן, אלא הדבר אותר בידי בעלה, אך היא המשיכה לדבוק בגרסה לפיה רכב אחר נכנס לנתיבה, על כן, גרסה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הגרסה שהועלתה על ידה, מאוחר יותר, שהסטייה וההחלקה נבעו מקיומו של כתם שמן.

זאת ועוד, לא הוכח בפני, כי נ/1 הוא בדיוק המקום בו התרחשה התאונה.

על כן, מהנסיבות שפורטו בפני, רואים שרכב הנתבעת הוא שסטה ופגע ברכבים של התובעים ונסיבות הסטייה לא הוכחו. עצם הסטייה מלמדת על רשלנות הנתבעת והאחריות לתאונה מוטלת לפתחה. העובדה, כי משטרת ישראל לא הגישה בסופו של יום כתב אישום, שכן אין מספיק ראיות על פי דוח הבוחן , לסיבה שבגינה רכב הנתבעת החליק וסטה בשל או קיומו של רכב אחר ו/או קיומן של כתבי שמן, עדיין אין בו כדי להדוף את התביעה במישור האזרחי.