וולף נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפניי ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן - "החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 20.3.2013.

הוועדה קבעה את נכותו של המערער על 9.75%.

טענות הצדדים

2.לטענת ב"כ המערער – לוועדה לעררים הוגשו שלוש חוות דעת רפואיות: האחת של ד"ר לב גלוזמן מיום 21.12.2011, השנייה של ד"ר אבינועם גורדין מיום 23.12.2011 והשלישית של ד"ר סלטי מיום 19.12.2012. הוועדה התעלמה באופן מוחלט משתי חוות הדעת הראשונות והתייחסה התייחסות קצרה ולא ראוייה לחוות הדעת של ד"ר סלטי.

3.עוד נטען שהוועדה קבעה למערער אחוזי נכות בגין CTS קל מאוד, הגם שהממצא שנקבע למערער בוועדה מדרג הראשון הוא CTS קל.

4.במועד הדיון שנערך בפני כב' הרשם סילורה הדגישה ב"כ המערער שהועדה הרפואית לא התייחסה כראוי לממצאים הרפואיים שמצויים בתיק. כך למשל ההתייחסות לחוות הדעת של ד"ר אליהו סלטי קצרה ולא ניתן להבין מדוע הוועדה אינה מקבלת מסקנותיו. מעבר לכך לא היתה התייחסות לממצאי בדיקת ד"ר אבינועם גורדין וד"ר גלוזמן. אף בדיקת המערער היתה שטחית למדי.

לאור האמור מבקש המערער שהערעור יתקבל ושהענין יוחזר לועדה.

5.לטענת המשיב הועדה נתנה החלטה מפורטת, זאת לאחר שהועדה שמעה את תלונות המערער, בדקה אותו, עיינה במסמכים הרפואיים שעמדו לפניה לרבות בדיקות העזר, שקלה את השיקולים הרלבנטים ונימקה החלטתה.

לגבי האישור הרפואי של ד"ר גלוזמן לב – מדובר במסמך לא רלבנטי. מדובר במומחה לרפואה תעסוקתית שקובע נכויות בגין נושאים שאינן במומחיותו.

לגבי האישור של ד"ר אבינועם גורדין - מדובר באישור רפואי ולא מדובר בחוות דעת ערוכה כדין ולא היתה כל חובה להתייחס לאישור זה.

לגבי חוות הדעת הרפואית של ד"ר סלטי מיום 19.12.12 - אמנם התייחסות הועדה לחוות הדעת של ד"ר סלטי היא מאד קצרה באופן שבו למעשה הועדה מסבירה כי הממצאים של בדיקת EMG בנוגע לנורופתיה אולינרית אינם תואמים את הממצאים של הבדיקה הקלינית. הועדה מסבירה כי בדיקות העזר הן אמצעי עזר והבדיקה הקלינית היא חזות הנכות וזו שקובעת את שיעור הנכות.

מבחינת ה - CTS הועדה מסבירה שהנכות שנקבעה היא תואמת את המצב הקליני. בשום מקום לא דיברה הועדה על CTS במצב קל.

6.לפיכך, טענות המערער יוצאות כנגד שיקול דעתה הרפואי של הועדה ואינם מצביעות על פגם משפטי ויש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

7.אקדים ואציין כי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

8.הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

9.אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי , פד"ע יז 130).

10.בענייננו, נפלו מספר פגמים בעבודת הוועדה כפי שיפורט להלן:

אי התייחסות לשתי חוות דעת: בפני הוועדה הוצג מסמך מד"ר גורדין מיום 23.12.2011. המסמך קובע, בין היתר, אחוזי נכות אותם סבור המומחה שיש להעניק למערער. בנסיבות אלה, לא מדובר באישור רפואי (כפי שהמשיב טוען) אלא בחוות דעת לכל דבר ועניין והיה על הוועדה להתייחס אליה. באופן דומה, היה על הוועדה להתייחס גם לחוות הדעת של ד"ר גלוזמן מיום 21.12.2011. אמנם, ד"ר גלוזמן הינו מומחה לרפואה תעסוקתית אולם שעה שהמומחה קובע בסוף חוות דעתו אחוזי נכות היה על הוועדה להתייחס לחוות הדעת. אי התייחסות לשתי חוות הדעת מהווה טעות משפטית מהותית.