והבה נהאיה יוסף ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט סניף כפר ר

החלטה

רקע ותמצית טענות הצדדים

לפני ערעור על החלטת כבוד הרשמת אינעם שרקאוי אשר ניתנה ביום 4.3.10. במסגרת ההחלטה האמורה ניתנה למערערות רשות להתגונן בפניי תובענה אשר הוגשה נגדן על ידי המשיב, וזאת בכפוף להפקדת עירבון בסך 30,000₪, על ידי כל אחת מהן.

עסקינן בתובענה כספית אשר הגיש המשיב, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, נגד המערערות ושני נתבעים נוספים ובמסגרתה טען המשיב, כי המערערות היו ערבות לאחד הנתבעים בערבות מוגבלת על סך 200,000 ₪. התובענה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר והמערערות הגישו בקשת רשות להתגונן, במסגרתה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור שלפניי. המערערות העלו טענות באשר לנסיבות בגינן חתמו על כתב הערבות האמור וטענו, כי הובטח להן שחתימתן זמנית וכי היא נעשית לצורך ניכיון על חלק מהשיקים שהופקדו בחשבון. לטענתן, המשיב לא טרח להסביר להן את תוכן ומהות כתב הערבות האמור.

במסגרת הערעור שלפניי טוענות המערערות, כי העירבון אשר קבעה כבוד הרשמת כתנאי למתן רשות להתגונן הינו מוגזם ואינו מתיישב עם מצבן הכלכלי ועם טענותיהן כבדות המשקל. המערערות טוענות, כי המערערת מספר 1 הינה פנסיונרית וכי המערערת מספר 2 הינה מורה המשתכרת סך של 5,500 ₪ לחודש ואשר לחובתה מספר הלוואות.

לטענתן, טעתה כבוד הרשמת שעה שקבעה, כי הן לא הביאו לעדות את החייב העיקרי. המערערות טוענות, כי כבוד הרשמת התעלמה מבקשתו של החייב למתן רשות להתגונן, לרבות התצהיר התומך בבקשה אשר תומך אף בבקשתן.

עוד טוענות, כי כבוד הרשמת טעתה עת דחתה את עדות המערערות לפיה חתמו מבלי לקרוא את תוכן המסמכים. שכן, אדם סביר בנסיבות העניין אינו קורא או מדקדק במסמכים אשר הוא נדרש לחתום עבור המשיב והמסקנה המתבקשת היא, כי עדות המערערות בעניין זה הינה עדות אמינה.

המערערות טוענות, כי בפיהן ראשית ראיה המחייבת מתן רשות להתגונן ולטענתן ההתניה בתשלום העירבון הינה מוגזם בנסיבות העניין ואינה עומדת עם כללי הצדק הטבעי וזכות האדם לקבל יומו בבית המשפט. עוד טוענות, כי כבוד הרשמת התייחסה באופן חלקי בלבד לטענות אשר הועלו על ידן במסגרת בקשתן, כי תינתן להן רשות להתגונן והתעלמה כליל מטענות כבדות משקל אשר העלו ואשר המשיב לא חקר אותן לגביהן ואשר אף לא טרח להבהירן בדרך כלשהי. בנסיבות אלו טוענות המערערות, כי קביעת כבוד הרשמת לוקה בטעות.

המערערות מוסיפות וטוענות, כי לא נחקר אדם כלשהו מטעם המשיב באשר למסמכים אשר צורפו לכתב התביעה ולא היה מי שאישר מסמכים אלו או הגישם לתיק במסגרת חקירתו.

המערערות טוענות, כי אין ביכולתן הכלכלית לשאת בעירבון אשר קבעה כבוד הרשמת וכי דחיית הערעור תחסום בפניהן את האפשרות להשמיע ולהוכיח טענותיהן. לטענתן, דחיית הערעור תגרום להן לנזק בלתי הפיך. בנסיבות אלו הן טוענות, כי יש להיעתר לערעור מטעמי צדק. המערערות עותרות, כי בית המשפט יורה על ביטול ההחלטה נשוא הערעור ויורה על מתן רשות להתגונן ללא התניית עירבון.

המשיב מתנגד לערעור וטוען, כי דינו להידחות. לטענתו, ביום 12.7.99 חתמו המערערות על כתב ערבות מתמדת לכל חוב מוגבלת לסך של 200,000 ₪ להבטחת חובותיו של והבה בשארה (להלן: "החייב העיקרי") כלפיו, בתוספת ריבית, הפרשי הצמדה, עמלות והוצאות. לטענתו, ערך ערבותן של המערערות נכון ליום הגשת התביעה עומד על סך 406,690 ₪ אולם התביעה הוגשה על סך של 292,577 אשר הינו סכום התביעה נגד החייב העיקרי.

המשיב טוען, כי סכום העירבון אשר נקבע על ידי כבוד הרשמת הינו סביר בהתחשב בטענות המערערות אשר הופרכו בחקירתן ולאור סכום התביעה. המשיב ציין, כי שיקול הדעת האם ובאילו תנאים ליתן רשות להתגונן מסור לערכאה הראשונה ורק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בהחלטה זו.

לטענת המשיב, מחקירת המערערות עולה, כי המערערת מס' 1 שעבדה פיצויים בסך של כ- 200,000 ₪, אשר היא קיבלה ממשרד החינוך, לטובת חשבון החייב העיקרי, כי היא מנהלת חשבון בבנק ערבי ישראלי וכי בנוסף לעבודתה כמורה היא מנהלת חברה המפעילה חנות למכר כלי בית ומתנות, בה מועסק החייב העיקרי וכי היא משלמת לו משכורת ועוזרת לו לשלם לקופת הכונס הרשמי. המשיב טוען, כי מצבן הכלכלי של המערערות אינו מהווה שיקול לקביעת העירבון אולם מחקירת המערערות עולה, כי הן בעלות יכולת כלכלית, בניגוד לנטען במסגרת הערעור.

המשיב טוען, כי טענות המערערת מס' 1, המופיעות בתצהיר אשר צורף לבקשת הרשות להתגונן, קרסו במסגרת עדותה. עוד טוען, כי בגרסת המערערת מס' 2 נתגלו סתירות רבות. המשיב ציין, כי המערערת מס' 2 הינה אשתו של החייב ובחקירתה גילתה בקיאות בפרטי חשבונו של החייב, כפי שנקבע על ידי כבוד הרשמת.

עוד טוען המשיב, כי צדקה כבוד הרשמת עת קבעה שהמערערות לא הביאו את החייב העיקרי לעדות. המשיב ציין, כי המערערות, אחותו ואשתו של החייב העיקרי, גרות עם החייב העיקרי וניזונו ממנו בפרטי החשבון. לטענתו, החייב העיקרי לא התייצב לעדות ולא הגיש תצהיר לתמיכה בבקשת המערערות. המשיב אישר, כי החייב העיקרי הגיש בקשת רשות להתגונן אך ציין, כי בשל הליכי פשיטת הרגל בהם הוא מצוי ההליכים נגדו עוכבו. המשיב מוסיף וטוען, כי אין בתצהיר המשיב כדי לסייע למערערות שכן טענותיו הינן טענות סתמיות וכלליות ואין בהן בכדי לתמוך בטענות המערערות.

המשיב טוען, כי בשלב מתן רשות להתגונן לא מוטלת עליו חובה להוכיח תביעתו שכן בהתאם לפסיקה ולתקנות די בכך שהוא יצרף לכתב התביעה את ההסכם עליו חתמו הנתבעים ודף חשבון המפרט את יתרת החוב בכדי שיעמוד בתנאי להגשת תביעה בסדר דין מקוצר.

לטענת המשיב, בצדק קבעה כבוד הרשמת, כי המערערות נמנעו מתוך בחירה מלקרוא את כתב הערבות עליו הן חתמו וכי הן סמכו על דבריו של החייב העיקרי וכעת אל להן לבוא בטענות למשיב. עוד ציין, כי מהפסיקה עולה שמקום בו צד נמנע מלקרוא הסכם עליו הוא חותם אין לו להלין אלא על עצמו ואין לקבל טענתו לפיה הוטעה בשל הפרת חובת הגילוי.

לבסוף התייחס המשיב לקביעת כבוד הרשמת לפיה המערערות לא נשאלו בנוגע לטענות נוספות בבקשתן הקשורות לעניין חובת הנאמנות שלו כלפיהן, מחדלו בהעברת מידע אודות אופן ניהול חשבון החייב העיקרי וחיוב חשבונו בשיעור הריבית המפורט בכתב התביעה. המשיב טוען, כי בטענות המערערות נתגלו סתירות רבות וטענות המערערת מס' 1 הופרכו לחלוטין. כמו כן, המערערות לא הציגו מסמכים התומכים בטענותיהן באשר לניהול חשבונו של החייב ולפיכך עסקינן בטענות סתמיות אשר נטענו בעלמא ולא הוכח ניהול חריג של חשבון החייב אשר בגינו חלה חובה על המשיב להעביר פירוט למערערות. עוד טוען המשיב, כי לא נפלה טעות בשיעור הריבית ועל כן הוא לא נדרש לשאול את המערערות בעניין זה. לטענתו, ככל שהיה ממש בטענת המערערות בעניין זה הרי שהיה עליהן להגיש חוות דעת לעניין שיעור הריבית הנכון.

דיון ומסקנות

עניין לנו בתובענה אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. למערערות ניתנה רשות להתגונן, בכפוף להפקדת עירבון בסך 30,000 ₪ כל אחת. בגין החלטה זו הוגש הערעור שלפניי ובמסגרתו טענו המערערות, כי סכום העירבון מוגזם וכי יש להתיר להן להתגונן מבלי לחייבן בהפקדת עירבון. המשיב הביע התנגדותו וטען, כי לא נפל פגם בהחלטת כבוד הרשמת המצדיק התערבות ערכאת הערעור.