וגנר ואח' נ' לביא ואח'

פסק דין

בתיק זה אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 1.10.2011 פרצה שריפה בדירת הנתבעים ברחוב אורים 4 בחולון וכי הלהבות והעשן התפשטו לעבר דירת התובעים וגרמו לנזק לתריסים ולקירות. התובעים צירפו לכתב התביעה קבלה על סך 6,150 ₪ בגין החלפת תריסים בסלון ובמטבח ובגין סכום זה הוגשה התביעה.

הנתבעים טוענים כי הדירה שבבעלותם הושכרה למשפחה בשם רייכמן וכי השריפה פרצה עקב קצר במקרר חשמלי השייך לשוכרים ועל כן על התובעים להפנות את תביעתם למשפחת רייכמן ולא אליהם.

התובעים טענו כי אין זה מעניינם מי החזיק בדירה ודי בכך שהתובעים הם הבעלים כדי שיפצו אותם בדין נזקי השריפה.

סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע כך: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה".

בענייננו, אין חולק שהנזק נגרם מאש. אין בפי התובעים טענה שמי מהנתבעים הבעיר את האש או היה אחראי להבערת האש. על כן החלופה הרלוונטית היא לברר האם הנתבעים היו תופשי המקרקעין מהם יצאה האש.

סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר מי הוא "תופש", ולפיו: " 'תופש' - אדם התופש מקרקעין כדין, או הזכאי כלפי בעל המקרקעין לתפוש אותם או להשתמש בהם, ובאין אדם כאמור - בעל המקרקעין".

טענת הנתבעים כי הדירה היתה מושכרת לה"ה רייכמן לא נסתרה והם הציגו הסכם שכירות מיום 11.6.2009 שבו הושכרה דירתם לה"ה רייכמן, ומכאן שהתופשים של הדירה, כהגדרתם בפקודה הם משפחת רייכמן ולא הנתבעים.

לראיה, צירפו הנתבעים חוות דעת של חוקר שריפות מומחה, מר אשר סלוצקי, אשר מציין בין היתר בחוות דעתו כי הפרטים אודות מה שקרה נמסרו לו על ידי גב' ז'אנה רייכמן אשר אמרה כי המקרר, שהוא מקור האש, נרכש על ידי אחיה אנטולי לפני מספר שנים והוא נתן להם אותו לשימושם.

לאור כל אלו אני קובע כי הנתבעים לא החזיקו במקרקעין ולא היו תופשי המקרקעין שכן הוכח כי ה"ה רייכמן הם אלו שהיו תופשי המקרקעין ועל כן אין מקום להחיל את הוראת סעיף 39 הנ"ל.

זאת ועוד: בהתאם לחוות הדעת של מומחה השריפות הנ"ל, שנערכה יום למחרת השריפה, ואשר לא נסתרה, נקבע חד משמעית כי השריפה נבעה כתוצאה מכשל שהתחולל בטיימר ההפשרה של המקרר, וכי השריפה מקורה בתא בית המדחס של המקרר. כזכור לעיל, ולפי האמור בחוות הדעת, הרי שהמקרר לא היה בבעלות הנתבעים אלא בבעלות השוכרים אשר קיבלו אותו מקרוב משפחה. כך טענו הנתבעים בכתב ההגנה ואף השוכרת, גב' רייכמן, מסרה למומחה השריפות כי המקרר ניתן לה במתנה על ידי אחיה.

למעלה מן הצורך, גם בהתאם להמשכו של סעיף 39 לפקודה, הרי שהנתבעים עמדו בנטל להוכיח כי לא התרשלו, שכן, המקרר ממנו באה האש לא היה בבעלותם ולא היתה להם כל שליטה עליו. ואכן, כפי שנקבע בפסיקה, "מלשון הסעיף עולה, כי המחזיק יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו רק אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו, תהיה סיבת האש אשר תהיה (ראה ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט)" [פורסם בנבו] (דברי כב' השופט אור בע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו]; וראה עוד ע"א 595/88 דניאל אדרי נ' לאון חסקל, [פורסם בנבו]; וראו בנסיבות דומות למשל ע"א 615/89 נשיא מרדכי נ. עיריית גבעתיים, [פורסם בנבו]). בהתעלם מעניין החזקת המקרקעין, אשר אין לכחד בו כלל ועיקר, הרי שבהתאם לראיות שהונחו בפני בית המשפט לא פרצה האש בשל רשלנות הנתבעים.

בנסיבות אלו לא מצאתי אשמה כלשהי בין במעשה ובין במחדל של הנתבעים, ולא מצאתי כי יש מקום להטיל עליהם אחריות. הנתבעים בסה"כ השכירו את הדירה לשוכרים אשר הם שהביאו את המקרר בעצמם וכפי שהוכח מחוות הדעת הוא זה שהיה מקור השריפה, ולכן דין התביעה כנגד הנתבעים להדחות.

בנסיבות המקרה יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ד' אב תשע"ב, 23 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: