ו"ע 49237-07-13 ה. נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

העוררת, גב' י.ה. , מוכרת כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) בגין תגובה נפשית לרדיפות ודמנציה בשיעור של 60%. עניינו של הערר שבפנינו סירוב המשיבה להכיר במחלת הטרשת הנפוצה שאובחנה אצל העוררת בין השנים 1963 – 1966 כנכות הקשורה לקורותיה בתקופת הרדיפות (תמציתן תובא בהמשך)

אין חולק על מחלת העוררת והמשיבה אף לא ביקשה לסתור את הנטען בכתב הערר כי מצבה הרפואי הלך והדרדר וכיום היא רתוקה לכסא גלגלים וסובלת מבעיות קואורדינציה, הפרעות ראיה, עייפות, נוקשות בשרירים ובעיות במערכת השתן ובתפקוד מעיים, ועקב במצבה תלויה לחלוטין בזולת ונזקקת לשירותים וטיפולים שונים שעלותם גבוהה.

בישיבת ההוכחות מיום 27.11.13 טענה בתה של העוררת כי על סמך מחקר אליו נחשפה לדבריה: "חשיפה ממושכת למצבי לחץ מעלה את הסיכוי לחלות במחלה כמו טרשת נפוצה ובשכיחות רבה יותר בקרב נשים...", ומכאן שמצבה הנפשי של העוררת עקב מה שעברה בתקופת הרדיפות עורר התפרצות מחלת הטרשת הנפוצה.

מנגד טענה המשיבה, בהסתמך על עמדת רופאיה, כי מחלת העוררת נובעת מגורמים גנטיים וסביבתיים מבלי שהוכח הקשר בין המחלה למצב נפשי.

לאחר ישיבת ההוכחות הנ"ל, הדיון נדחה מספר פעמים לבקשת העוררת, בין היתר לצורך הגשת חוו"ד רפואית מטעם העוררת ופניה לסיוע המשפטי שאכן קיבל על עצמו את הייצוג.

בסופו של יום הוגשו לוועדה שתי חוות דעת: של פרופ' אלון מונסונגו מטעם העוררת ושל פרופ' יאיר למפל מטעם המשיבה והן הראיות הרלוונטיות למחלוקת שבין הצדדים.

בטרם נפרט את חוות דעת המומחים הרפואיים, נזכיר בתמצית את קורותיה של העוררת בתקופת הרדיפות: נולדה בשנת 1937 בבודפשט בהונגריה. בהיותה ילדה בת 7 הופרדה מהוריה ונשלחה למחנה ריכוז ברגן בלזן בגרמניה שם שהתה מספר חודשים. ב- 1945 עלתה בגפה ארצה ורק כעבור 3 שנים נפגשה שוב עם הוריה.