ו"ע 38047-04-15 ואח'י. נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

י. מ. ז"ל שהלך לעולמו ביום 21.7.14 הוכר ע"י המשיבה כנכה הזכאי לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן החוק). בפנינו שני עררים מאוחדים של עוררות הטוענות כל אחת בנפרד לזכאות לקבלת תגמולים לאחר מותו בהתאם להוראת סעיף 11א' לחוק; האחת מתוקף היותה בת זוגו והשנייה מכוח היותה אשתו החוקית ממנה נפרד למעלה מ- 20 שנה לפני פטירתו.

העוררות פנו למשיבה בבקשות למימוש זכאותן ונענו כי עליהן להציג פסק דין הצהרתי מוועדת העררים הקובע מי משתיהן היתה בת זוגו של המנוח טרם פטירתו. המשיבה לא הביעה עמדה במחלוקת שבין העוררות.

העוררת ח. י. (להלן ח.) היתה אשתו של המנוח. הם חיו כבני זוג משנת 1961 ועד 1991, באותה שנה נפרדו ולא חזרו עוד לחיות יחד. ח. וי. מעולם לא התגרשו והסיבות לכך אינן רלוונטיות לענייננו. ח. העידה כי מאז פרידתם נמנעה במשך 23 שנים מכל מפגש עם בעלה בנפרד כולל באירועים משפחתיים בהם השתתף.

העוררת השנייה, א.א. ר.ם (להלן א.א.), היתה בת זוגו והידועה בציבור של המנוח. הקשר ביניהם החל ב- 1993 ובשנת 2002 עברו להתגורר יחד, תחילה בדירה שכורה ובהמשך בדירה הנמצאת בחולון אותה ירשו א.א. ואחותה מאימן והמנוח רכש מהאחות את זכויותיה בדירה שהפכה לרכושם המשותף של בני הזוג.

במחצית השנייה של שנת 2013 נקטעה שיגרת חייהם של א.א. וי. עקב התדרדרות במצב בריאותו. באוקטובר 2013 חלה ירידה תלולה במצבו הגופני והנפשי. לדברי א.א. שלא נסתרו, המנוח חלה בין היתר באלצהיימר ומחודש דצמבר הפך לחולה סיעודי על כל המשתמע מכך. א.א. התקשתה לטפל בו בעצמה ביקשה וקיבלה עזרה מילדיו אשר אף שכרו לאביהם מטפלת, הגב' ח. יוכליס שטיפלה במנוח בדירה בחולון (עיקרי עדותה יובאו בהמשך). בינואר 2014 התמנו ילדיו של המנוח, בנו ובתו, לאפוטרופסים של אביהם ובמאי 2014 החליטו להעבירו מהדירה המשותפת שבחולון יחד עם המטפלת שלו לדירה שכורה בגדרה בבית צמוד קרקע בקרבת ביתה של בתו. לדברי חתנו מר ג.פ. שהעיד בפנינו, ההעברה נועדה להקל על הטיפול בחותנו שכן הדירה המשותפת בחולון היתה בבית קומות ללא מעלית. בטרם הועבר המנוח לגדרה א.א. רכשה את זכויותיו בדירה וזאת, לדבריה, לבקשת ילדיו שטענו בפניה כי הם זקוקים לכסף לצורך הטיפול במנוח. גרסתה של א.א. תפורט בהמשך.

טענת העוררת ח. היא כי בחודשים שקדמו לפטירת בעלה הוא וא.א. חדלו להיות בני זוג ועל כן היא כאשתו זכאית ע"פ החוק לקבלת התגמולים לאחר מותו. עוד נטען על ידה, בהסתמך על דברי ילדיה שכן היא עצמה, כדבריה, לא פגשה את המנוח מאז שנפרדו, כי עוד לפני שהוחלט להעביר את המנוח מהדירה המשותפת, חיי השניים התנהלו למעשה בנפרד ועוד במרוצת שנת 2013 כשי. היה עדיין במיטבו, הביע רצונו להיפרד מא.א. ושוחח על כך עם א.א. בנוכחות ילדיו. הטענה היא, אפוא, כי למרות שח. לא היתה בת זוגו של י. שנים רבות ואף נמנעה מלפגוש אותו, מאחר ועובר לפטירתו א.א. לא היתה עוד בת זוגו, היא כאשתו החוקית זכאית לקבלת התגמולים בהתאם לסעיף 11א הנ"ל.

השאלה הרלוונטית שבמחלוקת, העובדתית והמשפטית, היא האם בחודשים שקדמו להוצאת המנוח מהדירה המשותפת לו ולא.א., המנוח וא.א. המשיכו לחיות כבני זוג או שנפרדו קודם לכן. יש להעיר כי ע"פ העדויות שבפנינו, בעת הוצאת המנוח מהבית הוא לא היה בעל יכולת קוגניטיבית לקבל החלטה בעצמו. הדיון מתמקד אפוא בחודשים מדצמבר 2013 עד מאי 2014. איננו סבורים שיש רלוונטיות לאופי היחסים בין י. לא.א. במהלך שנת 2013 עד להתדרדרות המשמעותית במצבו, שכן גם אם נניח לצורך הדיון בלבד כי באותה שנה התגלעו מחלוקות בין בני הזוג, עובדה היא שהמשיכו בחיים משותפים ואין כל ראיה המצביעה על כוונה ממשית אחרת מצד י..