ו"ע 25001-10-15 צאושו נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

בזיקה להחלטות קודמות, לאחר עיון בעררים ובתגובת המשיבה ולאחר שבית המשפט העליון אמר את דברו בצורה ברורה בדנ"א 2591/14 ודנ"א 2597/14 ניתן להכריע גם בעניין הנדון כאן.

ראשית, הנני מורה על איחוד הדיון בין ו"ע 25001-10-15 ולבין ו"ע 25132-10-15.

פסק דין זה סוגר את שני העררים.

העררים כאן הוגשו ע"י יורשות המנוח לאחר פטירתו ועוסקים בבקשות להכרה במחלות שונות.

לעררים לא צורפה החלטת דחייה בעניין מחלת הסרטן ברם כבר עתה ניתן לומר שסרטן שלפוחית השתן איננו מוכר כסרטן הקשור בנרדפות בשואה, ועדת המומחים בראשות פרופ' שני הבהירה עמדתה ביחס למחלה ספציפית זו ונימקה מדוע אין להכיר בה ולכן גם אם הייתה יוצאת החלטת דחייה, בדין יסודה.

מעיון בתגובת המשיבה עולה כי אכן נהגה לפנים משורת ודנה בפגימות ואף הכירה בפגימת יתר לחץ הדם לאחר הפטירה וכן עולה כי כל טענותיה בעניין זכות היורשות להגשת ערר עולות בקנה אחד עם הדין.

יאמר כי מעבר לכך שפסקי הדין שפורטו בפתח פסק דין זה שניתנו ע"י בית המשפט העליון מחייבים את הוועדה, הם גם עולים בקנה אחד עם עמדתה והבנתה את המצב המשפטי.

בית המשפט העליון קבע כי הזכות לתגמולים לא תעבור בירושה אלא אם כן זו התגבשה בחייו של המנוח והפכה לחוב. גם את חריגי "הטעות" ו"הליך תלוי ועומד" פירש בית המשפט העליון בצמצום ובית המשפט אישר במצב בו נפטר אדם להשלים את ההכרעה בהליך שנפתח בחייו אך לא לערער אחריו. בית המשפט העליון שבמקרה דנן דן בתיקים של מנוחים יוצאי לוב היה ער לכך שתביעותיהם נדחו ולאחר שנים שונתה ההלכה וניתנה הכרה גורפת בעקבות החלטה מנהלית לכל ניצול שביקש זאת לאחר פסק הדין בעניין ג'וליה טייר ובכל זאת לא ראה לנכון לאפשר ליורשים לבקש או לפעול כנגד החלטת הדחיה הראשונה.

התמונה המשפטית ברורה, אנו סבורים כי מעבר לנכונותה המשפטית, יש בה כדי לחלק את העוגה בצורה נכונה יותר ולמי שבאמת נזקק-ניצולי שואה אשר חיים בקרבנו.

ומן הכלל אל הפרט: