התקבלה תביעת אב לביטול חיובו במזונות שני ילדיו

נושא המחלוקת בין הצדדים הוא התחייבותו של האב, לשלם לאשתו לאחר הגירושין תשלום עבור מזונות שני ילדיו אלמוני ואלמונית.

התחייבות זו מופיעה בהסכם הגירושין בסעיף 7.א. היות ועל בסיס סעיף זה הוגשה התביעה נצטט כאן את הסעיף כלשונו:

 "7. א. האישה מצהירה בזאת כי אין ביכולתה לזון את ילדיה, היא תקבל עזרת הבעל מיום עזיבתו את הבית ועד ליום מתן הגט, וכן לתקופה מיום מתן הגט לפי הסכום שיקבע.

 הסכום שנקבע - 1,680 ש"ח לחודש לאלמוני, לכל ימי חייו.

 420 ש"ח לחודש לאלמונית, עד נישואיה.

התשלומים הנ"ל יעברו לחשבון הילדים אלמוני ואלמונית בדרך של הוראת קבע לא ניתנת לביטול רק ע"י חתימת שני הצדדים ניתן יהא לבטלה".

ע"כ החלק הרלוונטי לתביעה שבפנינו.

אין מחלוקת על כך, שבזמן שהאב שהתחייב במזונות הילדים הנ"ל, היו הילדים בגירים ואעפ"כ נעשתה ההתחייבות לתשלום המזונות. ההתחייבות נעשתה גם לאורך זמן ביחס לבן אלמוני, וזאת עקב היותו של הבן מוגבל, ולכן צוין בהתחייבות היא לכל ימי חייו. לגבי הבת נעשתה ההתחייבות בפועל עד נישואיה.

האב ובא כוחו העלו שלוש טענות עיקריות שמכוחן דורשים לבטל את חיוב המזונות שהתחייב הבעל :

1.         הבעל וב"כ טוענים שאין קשר בין הילדים לאביהם, הילדים לא מכבדים אותו ולא רוצים קשר איתו. לפיכך יש בכך הפרה של הסכם הגירושין והאב לא מוכן לשלם למזונות כאשר ילדיו אינם מכירים בו.

2.         שינוי מצב כלכלי. הבעל וב"כ טוענים כי אין ביכולתו של האב לעמוד בנטל הוצאה כה גדולה מידי חודש ובפרט שהאב עומד לצאת לפנסיה וגמלתו תעמוד על 3,000 ש"ח לחודש. במצב זה לא יוכל לשלם את המזונות שהרי זקוק הוא לכסף למחייתו.

האב וב"כ צרפו אישור מהמעביד - חברת חשמל - על גובה הפנסיה שיקבל האב עם פרישתו.

3.         ההתחייבות לא תקפה כלל ביחס למצב היום וניתנה בתנאי מצב אחרים. טענת האב וב"כ, כי ההתחייבות לא הייתה מכוונת על מצב זה שכרגע נמצאים בו הילדים והאמא. כלומר, האב טוען שכל ההתחייבות הייתה מכוונת על מצב שהאמא שמחזיקה את הילדים תצטרך לשאת בנטל כלכלתם, ומכיוון שאין בכוחה לשאת בזאת הסכים האב להתחייב לממן את המזונות של הבן והבת. וכאמור לעיל הבן מוגבל והבת טרם נישאה, ועקב מצב זה התחייב האב במזונותיהם כל אחד לאורך זמן אחר - לבן לכל ימי חייו ולבת עד לנישואין. אך היות ונשתנה המצב, ראשית הבת עובדת כמהנדסת ומרוויחה משכורת מכובדת, והבן נמצא במגורים הממומנים ע"י משרד העבודה והרווחה. לפיכך, המגורים וכל-הסביב להם אינם עולים כסף בפועל, ובנוסף הבן עובד לפרנסתו ומשתכר 3,000 ש"ח לחודש.

למעשה, טוען האב, כיום הילדים אינם גרים אצל האם, אינם מוחזקים על ידה ואינם בחזקת נזקקים לתמיכה כספית מהאם או מכל גורם אחר, ממילא, נשמט כל בסיס התחייבותו של האב לסיוע. לטענתו מציין האב את האמור בריש סעיף 7 להסכם הגירושין, אותו סעיף הנוגע להתחייבות האב לתשלום המזונות. הסעיף מנוסח בצורה מיוחדת ובו יש פתיח המאפיין את התחייבות האב, וכך נפתח סעיף המזונות:

 "האישה מצהירה בזאת כי אין ביכולה לזון את ילדיה, היא תקבל עזרת הבעל מיום עזיבתו את הבית ועד ליום מתן הגט, וכן לתקופה מיום מתן הגט לפי הסכם שיקבע. הסכום שנקבע וכו'."

טוען האב וב"כ, הנה מפורש שבסיס התחייבותו היה על סמך המצב שהאם הייתה צריכה לכלכל ולהחזיק את שני הילדים, וכלשון הסעיף "היא תקבל עזרת הבעל". מעתה, כאשר הילדים כלל לא גרים אצלה ולא ניזונים ממנה אלא בכוחות עצמם, אין כל סיבה שימשיך תשלום המזונות, שהרי לא אדעתא דהכי הייתה ההתחייבות מלכתחילה.

בבואנו לדון בתביעה הנ"ל, יש להפריד בין שתי הנקודות הראשונות לנקודה השלישית, כפי שיתברר.

לצורך כך יש להקדים כי, יש הבחנה ברורה בין התחייבות שאדם חייב עפ"י הלכה מסוימת שמחייבת אותו, לבין חיוב שאדם נוטל על עצמו והתחייב בו.