התקבלה תביעה לסילוק יד משטח מרעה עקב אי הוכחת הבטחה שלטונית

1.  זוהי תביעה לסילוק יד ממקרקעין המצויים בהר חרת, והידועים כחלקה 6 בגוש 29955 (להלן: "המקרקעין").

התובע מנהל על פי דין את קרקעות מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל, לרבות את המקרקעין שבענייננו.

אין מחלוקת על כך שבמאי 1998 קיבל הנתבע מהקרן הקיימת לישראל (להלן: "קק"ל") אישור זמני בכתב לרעיית 30 כבשים במקרקעין, למשך תקופה קצובה של 3 חודשים, מיום 12.5.98 ועד ליום 12.8.98 (להלן: "האישור").

אין מחלוקת על כך שלמעט האישור האמור, לא ניתן לנתבע כל אישור נוסף בכתב.

אין מחלוקת על כך שמאז ועד היום לא פינה הנתבע את המקרקעין.

לפיכך מבקש התובע להורות על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין והשבת המקרקעין כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

2.  התובע טוען כי לא זו בלבד שהנתבע לא פינה את המקרקעין בתום האישור שניתן לו, אלא שהנתבע אף הקים במקום גדר, סככות ושומרה מאבנים, וזאת כאשר האישור שניתן לו הוגבל למטרת רעיית צאן בלבד.

לטענת התובע הוא פנה אל הנתבע פעמים רבות בדרישה לפנות את המקרקעין ולהשיב את המצב לקדמותו, אך ללא הועיל.

התובע הדגיש כי הוא הסמכות היחידה המוסמכת ליתן אישור שימוש במקרקעין, ואילו רשות המרעה ו/או וועדת רשות המרעה אינן מוסמכות ליתן אישורי קבע לרעייה.

התובע מאשר כי במועד כלשהו פנה הנתבע אל רשות המרעה בבקשה לחכור את המקרקעין למטרת מרעה, אך לטענתו וועדת ההחכרות, שהיא הגוף המוסמך להחליט בדבר החכרת המקרקעין, דחתה בישיבתה מיום 14.7.98 את הבקשה, והחזירה את הטיפול בבקשה לרשות המרעה על מנת שזו תסייע לנתבע לאתר מקרקעין חלופי לצורך רעיית צאנו.

לטענת התובע, הנתבע היה שותף פעיל באיתור שטח חלופי, ולאחר שנמצא שטח כזה, ביקש הנתבע לחכור אותו לצרכי מרעה, דבר שאושר על ידי התובע, ואף הוחל בהליכים הנדרשים, אך לבסוף שינה הנתבע את דעתו והחליט שלא לעבור לשטח החלופי, תוך שהוא ממשיך ומחזיק במקרקעין, ללא הסכמת התובע וללא אישורו.

3.  הנתבע טוען כי בסוף שנת 1997 הוא פנה לקק"ל בבקשה לעשות שימוש בהר חרת לגידול צאן. נציג קק"ל הפנה אותו לרשות המרעה, שם נאמר לו כי תתכנס ישיבה בעניינו וכי עליו להכין תוכניות לשימוש בשטח.

בישיבה, שהתקיימה בנוכחותו בחודש מאי 1998, אישרה לו רשות המרעה פה אחד לרכוש צאן ולהיכנס למקרקעין למטרת רעייה קבועה.

עקב כך ולבקשת רשות המרעה, רכש הנתבע צאן רב ונכנס לשטח. כן רכש הנתבע סוס לשומר וכלבי שמירה, וכן שילם לרועה צאן ולשומרים.

לטענת הנתבע, בחודש יולי 1998 התקיימה ישיבה נוספת של רשות המרעה לצורך מתן אישור סופי של רישיון רעייה קבוע במקום. לישיבה זו הגיע יחד עם אביו, ובה אישרו הנוכחים פה אחד את ישיבתו הקבועה במקום, והוא הופנה אל התובע לשם חתימה על חוזה חכירה לגבי מבנים שהתכוון להקים במקום.

עקב כך המשיך הנתבע לטפח את המקום ואת הצאן.

לדברי הנתבע, מעולם לא נאמר לו כי החלטת רשות המרעה דרושה אישור סופי של וועדת ההחכרות של התובע.

עוד הוסיף הנתבע כי בדיעבד הסתבר לו כי רשות המרעה קיימה דיונים נוספים בעניינו, מבלי שיידעה אותו.

לטענת הנתבע, בדצמבר 1998 הוא קיבל לתדהמתו התראה לפינוי המקרקעין, ואז נאמר לו כי ככל הנראה רשות המרעה טעתה, ולא יתאפשר לו להמשיך ולרעות במקום, אך יינתן לו מקום חלופי. הוא הסכים לקבלת מקום חלופי, ובמפגש וסיור עם נציג התובע אותר מקום חלופי.