התקבלה בקשה להארכת מעצרו של מואשם בניסיון לרצח

רקע

1.        בפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב, איסמעאיל בן יוסף אברהים, בתשעים ימים, או עד למתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

2.        ביום 15.3.2007 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 1.4.2007 הוקרא למשיב כתב האישום. אלא שעד עתה טרם החלה שמיעת ההוכחות בתיק, וזאת בשל בקשות דחייה שונות, בעיקר מטעם הסנגוריה (לשם הסדרת הייצוג, היערכות הסנגוריה, קבלת תשובת מומחה מטעם הסנגוריה), ואף בשל קיומם של מגעים בין הצדדים, אשר בסופו של יום לא הסתייעו ולא הגיעו לכדי הסכמה.

           למרבה הצער, עקב עומס ביומנו של בית המשפט המחוזי הנכבד, נקבעו, לעת עתה, חמישה מועדים לשמיעת ההוכחות בתיק, וזאת לחודש מרץ 2008 (כשלושה חודשים מהיום).

עובדות כתב האישום

3.        בתמצית, כתב האישום מייחס למשיב ניסיון לרצח של אחד, יוסף סעדה (להלן: המתלונן), שהתגורר בשכנות למשיב ביפו. השניים היו מסוכסכים , כאשר רקע הסכסוך אינו ברור מעובדות כתב האישום, אולם ידוע, שכחודשיים עובר לאירוע נשוא כתב האישום, התחוללה קטטה בין השניים, בה נפצעו הן המשיב והן המתלונן.

4.        עוד על פי כתב האישום, ביום 18.2.2007, בשעות אחר הצהריים, תוך כדי נסיעה בסמוך לביתו של המתלונן, ירה המשיב לעבר המתלונן מספר רב של יריות, כשהוא צועק לעברו "תמות, תמות", ולאחר מכן נמלט מהמקום. כתוצאה מהירי, נפצע המתלונן באורח קשה.

בקשת המעצר עד תום ההליכים

5.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים, לפי סעיף 21 לחוק המעצרים. בבקשתה, טענה המדינה: כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו הלכאורית של המשיב (וביניהן, הודעתו של המתלונן המציין את המשיב כמי שפגע בו ודו"ח מעבדת נשק לפיה נמצאו ברכבו של המשיב שרידי ירי המתאימים לסוגי התרמילים והקליעים שנמצאו בזירה); כי למשיב עבר פלילי וכי קיים יסוד סביר לחשש שהמשיב יסכן את שלום המתלונן, כמו גם את בטחון הציבור.

6.        ביום 30.5.2007 הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ג' נויטל) על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, וזאת בהסכמת ב"כ המשיב. אלא שכאמור, עד היום, עקב דחיות מסיבות שונות, טרם החלו להישמע ההוכחות במשפטו של המשיב, ומועדי ההוכחות הקבועים, נכון להיום, הינם לחודש מרץ 2008.

7.        יצוין, כי בהסכמת ב"כ המשיב, הוארך מעצרו של המשיב עד מתן החלטה חדשה בתיק (ראה החלטתי מתאריך 11.12.2007).

דיון

8.        כאמור בית המשפט המחוזי החליט על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, וזאת בהסכמת ב"כ המשיב. בדיון שבפניי, לא חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה (אם כי ציין שהמשיב מכחיש את העובדות המיוחסות לו בכתב האישום), וטיעוניו התמקדו בשאלת המסוכנות של המשיב ובשאלת קיומן של חלופות מעצר בנסיבות העניין. אף אני אצא מנקודת הנחה כי קיימות ראיות לכאורה לצורך מעצרו של המשיב.

9.        אשר לקיומה של עילת מעצר, טענה ב"כ המבקשת כי לאור העונש החמור הצפוי למשיב במידה ויורשע בבית המשפט המחוזי, הרי שקיים חשש סביר כי ינסה להימלט ולהתחמק מהליכי השפיטה. עוד טענה ב"כ המבקשת, כי המעשים המיוחסים למשיב מלמדים על מסוכנותו הרבה. כן הוסיפה, כי עברו הפלילי של המשיב מחזק את מסוכנותו, ואף הגישה את גיליון ההרשעות של המשיב.

           ב"כ המשיב ציין כי מסוכנותו של המשיב הינה "נקודתית", שכן מדובר במעשה שקרה על רקע סכסוך בין המשיב לבין המתלונן. לטענתו, המשיב אינו מסוכן לציבור בכללותו. עוד הוסיף, כי מאחר שבין המשיב לבין המתלונן מתקיימים מגעים לסולחה, הרי שהמסוכנות "הנקודתית" גם היא צפויה להתאיין.

11.      אכן, לחובתו של המשיב עומדת חומרת העבירה המיוחסת לו, כמו גם העובדה שמדובר בעבירה שבוצעה בנשק חם. בנוסף, למשיב עבר פלילי של עבירות אלימות, לרבות בעבירות תקיפה, איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש וסחיטה בכח. באלה יש כדי להצביע על קיומה של עילת מאסר, בשל מסוכנותו של המשיב. צודק ב"כ המשיב בציינו כי קיומה של "סולחה" בין המשיב לבין המתלונן יש בה כדי להפחית את המסוכנות ה"נקודתית". אולם לא הוצגו בפני ראיות ממשיות בעניין קיומה של "סולחה" כאמור, ובנוסף, נוטה אני להסכים עם ב"כ המבקשת כי עברו הפלילי של הנאשם מלמד כי המסוכנות אינה נקודתית בלבד, שכן קיים יסוד סביר לחשש כי לו ייקלע המשיב לסכסוך "נקודתי" נוסף, עלול הוא לחזור להתנהגותו האלימה.

12.      עוד נשאלת השאלה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה. ב"כ המבקשת טוענת כי במקרה דנן, אין חלופת מעצר שתמתן את מסוכנותו של המשיב. מאידך, טוען ב"כ המשיב, כי ניתן לשקול להמיר את המעצר במעצר בית מלא אצל בני משפחתו במקום יישוב מרוחק מזה של המתלונן, בהיותו אזוק באיזוק אלקטרוני ותוך מתן ערבויות מתאימות. אכן, השאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר בענייננו, היא לב לבו של העניין. בית משפט זה עמד, לא אחת, על ההתלבטות הקשה העומדת לפתחו של השופט כאשר עסקינן בבקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים.

           בבסיסה של ההתלבטות, מחד גיסא, קיומן של ראיות לכאורה לביצוען של עבירות, לעתים מן החמורות ביותר, וקיומה של עילת מעצר ומסוכנות, כמו שאלו מתקיימות במשיב; מאידך גיסא, אין חולק כי המחוקק כיוון לכך שמשפטם של נאשמים יסתיים תוך פרק זמן קצוב (תשעה חודשים), והארכת מעצרם של נאשמים מעבר לתקופה זו הינה החריג, לאור הפגיעה בחירותם. והנה, לא מעטים הם המקרים המגיעים לפתחו של בית משפט זה, בהם מתארכים משפטיהם של נאשמים מעבר לתקופה הקבועה בחוק המעצרים, וזאת מטעמים שונים. ב"כ הצדדים הפנו אותי לפסקי דין לא מעטים של בית משפט זה, בה נדונה סוגיה זו: ב"כ המבקשת מזה, הפנתה לפסקי דין המצביעים על הותרת נאשמים בעבירות חמורות במעצר גם תקופות ארוכות ביותר; וב"כ המשיב מזה, הפנה לפסקי דין בהם הורו בתי המשפט - גם במקרים של עבירות חמורות ביותר - על שקילת חלופות מעצר, וזאת בעיקר נוכח שלילת חירותו של אדם, שטרם הוכרע דינו תקופה כה ארוכה.

13.      כך, למשל, הפנתה ב"כ המבקשת לבש"פ 2342/06 מדינת ישראל נ' האיל אבו עיידה (טרם פורסם, 23.3.2006), שם יוחסו למשיבים עבירות של רצח, שוד מזוין בחבורה וקשירת קשר לביצוע פשע. חברתי, השופטת מ' נאור, קבעה שם, כי אף שחלפו תשעה חודשים ושמיעת הראיות טעם החלה, ואף בתקופת המעצר המבוקש לא צפויות הראיות להסתיים, עדיין כף המאזניים נוטה נגד הנאשמים לאור המסוכנות הרבה עליה מעידים המעשים שנעשו לכאורה, ולכן הורתה על הארכת מעצרם.