התנגדות לצוואה בעדים בטענה של אי שליטה בשפה

"...אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכל אם מדברים אנו בלשון בני אדם..."

(השופט המנוח מישאל חשין ז"ל, ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1)302).

פתח דבר

בלב ההליכים שלפנינו שאלת תקפה של צוואה בעדים אשר הניח אחריו מר ... ז"ל.

המחלוקת שלפנינו, הנטושה בין שניים מתוך ארבעת ילדי המנוח, הנושאים שם זהה, נסובה בעיקר סביב השאלה האם מידת השליטה של המנוח בשפה העברית השליכה על יכולתו להבחין בטיבה של הצוואה נכון למועד בו נערכה, והאם יכול שיש בזהות שבין שמותיהם של הבנים הנצים בהליכים דנא כדי לשמוט הקרקע תחת כשרותה של הצוואה.

רקע כללי

1. מר ... ז"ל הלך לעולמו ביום 05.07.2017 (להלן: "המנוח") והותיר אחריו ארבעה ילדים.

    

2. שניים מתוך ארבעת ילדי המנוח הם הצדדים שלפניי, הנושאים שם זהה, והם אחים למחצה החולקים אב משותף, המנוח, אך אימהות שונות. הנתבע הוא בנו הבכור של המנוח, אשר נולד לו מנישואיו הראשונים, ואילו התובע נולד לו מנישואיו השניים.

   למנוח נולדו שני ילדים נוספים מנישואיו השניים, הבן י. והבת ש..

    

3. יוער, כי בשנות חייו האחרונות היה המנוח גרוש והתגורר בגפו.