התחייבות למחילת כתובה – המחייבת היא? באלו תנאים ומכוח מה?

לפנינו ערעור האישה על פסיקת בית הדין האזורי בחיפה מיום כ"ד בכסלו תשע"ח (12.12.2017) שקבע כי מאחר שנעשו גירושין על סמך הסכם שקדם להם וכלל את מחילת הכתובה, ההסכם שריר וקיים גם אם אישור ההסכם היה בבית המשפט.

בית הדין קבע כי בקשה לביטול ההסכם יכולה לידון רק בערכאה שהפכה אותו לפסק דין.

 בית הדין קבע גם כי זאת למרות קביעת בית הדין במעמד סידור הגט שהאישה רשאית לפתוח תיק כתובה ועם פתיחתו ייקבע מועד לדיון, ובפרט שכך עולה גם מדברי בית הדין הגדול: דברי בית הדין נאמרו כאשר הייתה עדיין בקשה מצד האישה לביטול הסכם בבית המשפט, אבל כל עוד לא בוטל ההסכם אי אפשר לדון בתביעת הכתובה. עוד ציין בית הדין כי גם עתה אם יתבטל ההסכם בערכאה האחרת יזדקק בית הדין לגופה של תביעה.

לתוספת ביאור נוסיף את דברי בית הדין הגדול מיום כ"ז בטבת תשע"ח (14.1.2017) שבהם הובהרו דבריו (בהחלטה מי"ב באייר התשע"ז – 8.5.2017) שהוזכרו בפסק הדין.

יש להבהיר כי טענת המערערת לפרש את החלטת בית הדין הגדול כי התקבלה טענתה לביטול הסכם הגירושין אינה נכונה. כל שנקבע באותה החלטה מיום י"ב באייר התשע"ז (8.5.2017) הוא כי על בית הדין האזורי לאפשר קיום דיון בעניין הכתובה, אולם לא נקבע בשום מקום כי הסכם הגירושין אינו בתוקף, וברור כי בית הדין האזורי יכול היה לתת משקל להסכם הגירושין על פי הבנתו.

אומנם אין בקביעה זו כדי לעקר את אפשרותה של המערערת לטעון לגופה של הכרעת בית הדין האזורי, ומשכך יש לקבוע מועד דיון לשמיעת טענות הצדדים.

אך חשוב לציין כי בהחלטתנו הוספנו:

למרות האמור יש מקום להוסיף את הדברים הבאים: מעיון בתיק עולה כי כתובת האישה נכתבה בסך חמישה מיליון ש"ח. מעבר לכך שאיני מסכים לכתוב סכומים מופרזים כאלו בכתובה, שאין בהם שום תועלת ואינם מביעים תוכן כתובה אמיתי, אוסיף שבאופן זה המנהג הרווח בבתי הדין הוא לראות התחייבות זו משום 'אסמכתא' שאינה מחייבת!

בנוסף: לפי הנראה קיבלה האישה במסגרת איזון המשאבים כספים שלהם לא הייתה זכאית על פי דין תורה, כאשר בבתי הדין נוהגים לקזז סכומים אלו מהסכומים המגיעים על פי הכתובה ולפחות מהתוספת.

בנוסף: גם אם תתקבל טענת האישה לביטול ההסכם עדיין תצטרך היא להתמודד עם דוח החוקר שהוגש לתיק בית הדין האזורי וההשלכות שיש ממנו על עניין הכתובה. דברים אלו טרם התבררו [...]

טענות הצדדים

טענות המערערת

עיקרו של הערעור נסב על שלא נערך דיון מסודר עם מתן אפשרות להביא הוכחות על הזכאות לכתובה. זאת למרות קביעת בית הרבני הגדול בהחלטה מיום י"ב באייר התשע"ז (8.5.2017) כי הוא מעביר את התיק להחלטתו של ראב"ד חיפה כדי לדון בתיק הכתובה. האישה טוענת כי בפועל לא נדון עניין הכתובה בדיון שנקבע ולא נשמעו הוכחות האישה לזכאותה.

בנוסף, בית הדין נימק את סירובו לדון בכתובה בהסכם שהיה בין הצדדים, שאושר בבית המשפט לענייני משפחה ושבו ויתרה האישה על כתובתה. לטענת המערערת, כיוון שבית המשפט אינו מוסמך לדון בעניין הכתובה וביום הגירושין אמר בית הדין הרבני כי הוא מאפשר לאישה להגיש תביעה לכתובה, נמצא כי האישה לא ויתרה ולא מחלה על כתובתה.

לטענת האישה היה צריך להתקיים דיון נפרד ומפורט על זכאות לכתובה כעולה מדברי בית הדין האזורי עצמו ביום הגירושין ומדברי בית הדין הגדול.

עוד טוענת האישה כי מה שנאמר בפסק הדין נשוא הערעור כי היה על האישה להגיש תביעה לביטול הסכם אינו רלוונטי כיוון שבית המשפט לא היה מוסמך לדון בתביעת הכתובה, ולכן היה על בית הדין לדון בתביעת הכתובה ובראיותיה.

תגובת המשיב

בתשובתו טוען המשיב כי על הסכם הגירושין חתמו שני הצדדים וכל עוד אין הוא מבוטל הוא מחייב וכי דברי בית הדין על קיום דיון לכתובה נאמרו בעת שהייתה תביעה לביטול ההסכם.