התובע הצבאי הראשי נ' ק/XXX רס"ם שוקי יוסף

1. המשיב, רס"ם שוקי יוסף, נתן את הדין לפני בית הדין הצבאי לתעבורה, בגין עבירה שעניינה אי-ציות לתמרורים, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ולפי סעיפים 38(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 וסעיף 64(ג) לפקודת התעבורה, הקובעים תקופת פסילה של מינימום שלושה (3) חודשים. המשיב הורשע, על-פי הודאתו, בכך שלא ציית לתמרור 301, המציין מתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה, אשר הוצב בצומת בבח"א X, ובעת שהחל בפניה שמאלה בצומת פגע עם חזית ימין של הרכב הצבאי בו נהג, מסוג "איסוזו דימקס", ברכב צבאי אחר. לשני כלי הרכב הצבאיים נגרם נזק בסך כולל של כ-17,000 ש"ח.
2. בית הדין קמא הנכבד השית על המשיב שלושה (3) חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך 1,000 ש"ח.
3. התביעה לא השלימה עם מידת העונש ועתרה להחמיר בעונשו ולהוסיף לו רכיב של פסילה בפועל.

גזר-דינו של בית הדין קמא

4. בית הדין קמא הנכבד סקר את נסיבות המקרה ופירט את שיקוליו בעת קביעת עונשו של המשיב, כדלקמן –

"שדה הראייה במקום היה מוגבל כיוון שהתנועה החוצה הייתה בעיקול... המדובר בתנאי דרך שהיה ידוע לנאשם ועליו היה לנהוג את הרכב בזהירות המתבקשת... הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב לא היו גבוהים... אף לא נגרמו כל פגיעות אפילו קלות למי מהנהגים".

כן התחשב בית הדין בעברו הנקי של המשיב, אשר אוחז ברישיון נהיגה במשך כעשרים שנים ובמפורט בחוות-דעת מפקדו, המלמדת על הצעדים הפיקודיים אשר ננקטו כנגד המשיב, וקבע כי נתקיימו בעניינו של המשיב נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מפסילת המינימום הקבועה בחוק, לצד הטלת פסילה מותנית משמעותית וקנס.  

ערעור התביעה על קולת העונש

5. התביעה הצבאית עתרה להחמיר בעונשו של המשיב בדרך של הוספת רכיב של פסילה בפועל, לאור הסיכון שיצר המשיב במעשיו ואשר התממש עם קרות תאונת הדרכים. הודגש, כי לאור הרציונל העומד בבסיס הוראות הדין הקובעות פסילת מינימום במקרים שכאלו, שתכליתן בהרתעת נהגים ובמיגור הקטל בדרכים, תתאפשר סטייה מהן רק במקרים חריגים, שאינם מתקיימים בעניינו של המשיב. הוסיפה התביעה וגרסה כי דווקא בשל העיקול בכביש והיות שדה הראייה מוגבל, היה על המשיב להיזהר שבעתיים טרם נכנס לדרך החוצה. עוד נטען, כי אין בתוצאת התאונה, שאינה בשליטתו של המשיב, כדי להפחית מחומרת המעשים. לבסוף נטען, כי ההתחשבות בעברו התעבורתי הנקי של המשיב ובתגובה הפיקודית של מפקדיו צריכה להיות מדודה, ובכל מקרה אין בנסיבות אלו, כדי להצדיק סטייה מעונש המינימום הקבוע בצד עבירה זו, כאמור.

עמדת ההגנה

6. מנגד, סמכה ההגנה את ידיה על גזר-דינה של הערכאה קמא. נטען, כי אל לה לערכאת הערעור להתערב בקביעותיו, שעה שלא נפלה בהם שגגה. ההגנה הצביעה על נסיבות המקרה הייחודיות ובכלל זאת העובדה כי המשיב עצר את רכבו עצירה מלאה בטרם נכנס לדרך החוצה. אמנם, ההגנה לא כיחדה כי המשיב טעה עת לא הביט לשמאל הדרך טרם הנסיעה, אך אין המדובר באותם מקרים בהם מתעלם הנהג כליל מהתמרור המורה לו להאט ולתת זכות קדימה. כן ביקשה ההגנה כי אתחשב בכך שזוהי מעידתו הראשונה של המשיב, אשר אוחז ברישיון נהיגה מזה עשרים שנים.

דיון והכרעה

7. אמנם, ככלל, אין לסטות מתקופת פסילת המינימום המתחייבת לאחר הרשעה בעבירה ממין זה. עם זאת, סברתי כי במקרה שלפניי התקיימו נסיבות ייחודיות אשר מצדיקות סטייה שכזו. בראש ובראשונה ניתן להצביע על העובדה שלפיה עצר המשיב את הרכב בו נהג, עצירה מלאה, בטרם החל בנסיעתו לתוך הצומת, ללמדני, כי אין המדובר במי אשר מזלזל בחובת הציות לתמרורים ואינו מקל ראש בסכנה הטמונה מכניסה מסוכנת לדרך חוצה. במצב דברים זה, ראיתי לקבל את טענת ההגנה, שלפיה המדובר בטעות רגעית בשיקול הדעת. נוכח עצירת הרכב, קודם הכניסה לצומת, אין אף מחלוקת כי מהירות נסיעתו של המשיב היתה נמוכה ביותר (כ-10 קמ"ש) ואף בכך יש כדי להצביע על מידה פחותה של הסיכון שנוצר. התרשמות זו מן המשיב מתיישבת אף עם עברו התעבורתי הנקי, חרף ותק משמעותי של שנות נהיגה רבות.