התובע הצבאי הראשי נ' ק/XXX

1. ק/XXX, המשיב, הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירה שעניינה נהיגה ברכב במצב השולל מהנהג את השליטה ברכב, לפי תקנה 26(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, בכך שביום 3.12.2017, בכביש 12, בעודו נוהג ברכב צבאי מסוג "דימקס", חש כבדות אך המשיך בנהיגה עד שנרדם, סטה מציר הנסיעה ופגע בגדר שהיתה במקום. כתוצאה מהתאונה נגרם לרכב הצבאי נזק בסך של כ-20,747 ש"ח.
2. בית הדין קמא הנכבד השית על המשיב עונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל, למשך עשרים וחמישה (25) ימים. עוד הושתו על המשיב חודשיים (2) פסילה על תנאי למשך שנתיים וקנס בסך 400 ש"ח.
3. התביעה הצבאית לא השלימה עם מידת העונש ומכאן הערעור שלפני.

גזר הדין של בית הדין קמא

4. בית-דין קמא הנכבד פירט את הטעמים שהביאוהו לסטות מעונש פסילת המינימום הקבוע בצד העבירה דנן, ולהשית על המשיב את העונש, כמפורט לעיל:

"מדובר בעבירה בעלת פוטנציאל נזק רב... מצאתי עם זאת לסטות מעונש פסילת המינימום... נסיבות ביצוע העבירה הן מפורטות במכתבו של הנאשם. הוא יצא לנסיעה לאחר שעות שינה מספקות וטעה בשיקול דעתו בעניין תחושת העייפות. עם זאת, הספיק להתעורר עוד לפני התאונה וצמצם את נזקיה. בסופו של דבר גרם לנזק רכושי בלבד. הנאשם מחזיק ברישיון נהיגה מספר שנים ללא עברות קודמות ומפקדו אף מציין כי הוא ממלא את תפקידו באופן אחראי ורציני ומשמש דוגמא אישית בתחום הבטיחות. הנאשם הודה באשמה תוך נטילת אחריות... הנאשם ממלא תפקיד מבצעי הכרוך בשעות נהיגה רבות ובעומס רב".

טיעוני הצדדים

5. התביעה עתרה להשית על המשיב פסילה בפועל לתקופה שלא תפחת מפסילת המינימום הקבועה בסעיף 38 לפקודת התעבורה. נטען, כי אין בנסיבות שפירט בית הדין קמא כדי להוות "נסיבות מיוחדות" אשר מצדיקות סטייה "כה קיצונית מפסילת המינימום הקבועה בחוק". כן נטען, כי שגה בית הדין קמא עת הסתמך, בעת קביעת העונש, על עובדות אשר לא פורטו בכתב האישום והסותרות את האמור בו, ביחס לנסיבות ביצוע העבירה, משנתן משקל לעובדות שפורטו במכתב שהגיש המשיב במסגרת הטיעונים לעונש ולדבריו לפני בית הדין, וזאת בניגוד לסעיף 40 י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כך למשל, נקבע כי יש להתחשב בעובדה כי המשיב ניעור בטרם קרות התאונה, עובדה שזכרה לא בא במסגרת כתב האישום שבו הודה המשיב.  
6. ההגנה, מנגד, עתרה לבל אתערב בעונש אשר הושת על המשיב וסמכה ידיה על הטעמים שפירט בית הדין קמא לעניין סטייתו מעונש פסילת המינימום, כאמור. ההגנה הלינה על כך שכתב האישום נוסח באופן המתעלם מנסיבות קולה שיש לזקוף לטובת המשיב, ואשר נמסרו על-ידיו עם חקירתו הראשונה. משכך, הסכימו הצדדים, כי נסיבות אלו יובאו לפניי. בהתאם, הוגשה אמרתו של המשיב מיום 6.12.2017 (סע/2), והוסכם כי האמור בה יהווה את הבסיס העובדתי לגזירת העונש.
7. הוסיפה ההגנה וטענה, כי רשלנותו של המשיב נמוכה, כי פעל על-מנת למזער את הסיכון שנגרם כתוצאה מתחושת הכבדות שחש, וכי התוצאה של התאונה מצדיקה אף היא הקלה בעונש. עוד נטען, כי מדובר בקצין קרבי, האוחז ברישיון נהיגה מזה כ-7 שנים, זוהי העבירה הראשונה הנזקפת לחובתו ואף בשל כך, ולאור נטילת האחריות על-ידיו, אין הצדקה להחמיר בעונשו.   

דיון והכרעה

8. אכן, טעם של ממש מצוי בטיעונה של התביעה הצבאית כי בהתאם לסעיף 40י' לחוק העונשין, לא היה נכון להידרש לעובדות ביחס לאופן ביצוע העבירה, שלא פורטו בכתב האישום. כידוע, "משהודה הנאשם בעובדות כתב אישום, משקף כתב האישום את הסכמת הצדדים לאמור בו" (ע"פ 4289/14 חנונה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.1.2015); וראו: ע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.10.2014)).
9. יחד עם זאת, משהבסיס העובדתי הורחב במהלך הדיון לפניי, סברתי, בהתחשב בנסיבות המפורטות באמרה, מבלי להתעלם מפוטנציאל הסיכון הרב, הגלום בעבירה ממין זה ולאחר לבטים, כי ניתן להותיר את עונשו של המשיב על כנו, אף שהוא מקל במידת מה. זאת, משלא עלה בידי התביעה להראות כי העונש אשר הושת חורג במידה קיצונית מן העונש הראוי בנסיבות העניין (והשוו: ע"ת/17/17 התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט אלקובי (2017) והפסיקה המוזכרת שם).
10. בחינת המקרה דנן, בראיה הכוללת של נסיבות המעשה והעושה, ובשים-לב לתמהיל הענישה שהושת, מאפשרת סטייה לקולה מעונש פסילת המינימום. נשאלת השאלה האם יש להתערב במידת הסטייה. אף שהמשיב לא עצר את הרכב משהחל לחוש "בכבדות", עולה מאמרתו, כי ישן זמן מספק בטרם החל בנסיעתו וביצע פעולות להקל על תנאיה, כגון: הדלקת מזגן, הצטיידות בשתייה ושמיעת מוזיקה. מדברי המערער עולה אף כי "מצאתי את עצמי מתעורר שנייה לפני שאני פוגע במעקה בטיחות, הצלחתי לשבור את ההגה ימינה והדימקס השתפשפה במעקה" (סע/2 עמ' 2 שורות 11-10). משכך, ועל אף שהעונש נוטה לקולה, דומה, כי במסגרת בחינתה של מידת הרשלנות, ניתן לתת משקל למשך ההירדמות הקצר ולכך שהמשיב התעורר במהלך התרחשות התאונה ועלה בידיו למזער את נזקיה. בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שהמשיב נטל אחריות מלאה למעשיו; בעברו הנקי; בוותק הנהיגה (7 שנים); ובתפקידו בשירות הצבאי – אין לקבוע כי קביעת הערכאה קמא, לסטות מעונש המינימום, כמפורט לעיל, היא בבחינת טעות מהותית שיש להתערב בה.
11. ערעור התביעה נדחה, אפוא.