הרשעת נאשם ברצח אשתו המנוחה ודחיית טענות ההגנה - קינטור ומחדלי חקירה

השופט יוסף אלרון [אב"ד]:

כתב האישום מייחס לנאשם עבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2) + 301 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.  

א.         עובדות כתב האישום:

כרקע לאמור בכתב האישום, צוין כי הנאשם והגב' מ.ס.ז. ז"ל (להלן: "המנוחה") היו נשואים זה לזו ובשנת 2005 התגרשו. במועד הרלבנטי לכתב האישום, התגוררו הנאשם והמנוחה יחד עם שלושת ילדיהם הקטינים בדירה ברחוב ... ברח' ... (להלן: "הדירה"), ובעת האחרונה, נעכרו היחסים בין השניים.

על פי הנטען בכתב האישום:

"ביום 15.03.10 הנאשם החליט להמית את המנוחה.

בשעות הצהריים, בעת שהנאשם והמנוחה שהו בבית, נכנס הנאשם לחדר הילדים בו שהתה המנוחה. הנאשם אחז במנוחה בחוזקה מתוך כוונה לגרום למותה, חנק אותה בכך שלחץ על צווארה ועל פיה, הכה בראשה, וכן דקר אותה פעמיים בבטנה וחתך את פניה, באמצעות סכין בה הצטייד לשם המתתה".

עוד נטען בכתב האישום כי, כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרם מותה של המנוחה, וזאת משילוב של: לחץ על הצוואר ושפתי הפה שגרם לתשניק מכני (חנק), איבוד דם כתוצאה מפצע דקירה בבטן עם דימום תוך צפקי, ופגיעה מוחית משלוש חבלות קהות בראש (קרקפת) עם דימום תחת הקרום הקשה.

במעשיו אלה, לטענת המאשימה, גרם הנאשם למות המנוחה לאחר שהחליט להמיתה, בדם קר,  בלי שקדמה התגרות בתכוף לפני המעשה, בנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו ולאחר שהכין עצמו להמיתה והכין מכשיר שבו המיתה.

ב.         תשובת הנאשם לכתב האישום:

תשובת הנאשם, באמצעות באת כוחו, הייתה, בתמצית, כי אכן גרם למות המנוחה, באמצעות חניקתה, אך כי לא עשה כן ב"כוונה תחילה" (ר' עמ' 11 לפרו').  

כמו כן,  כפר הנאשם בכך כי יחסיו עם המנוחה נעכרו בעת האחרונה;  כי הכה בראשה או דקר אותה (היות ו"אינו זוכר"); כי הכין את עצמו קודם לכן וכי הצטייד בסכין מראש. ביחס לקבילות הודאותיו,  הוצהר כי אין בפיו טענה כלשהי.

במהלך פרשת ההגנה, עם זאת, לשאלת בית המשפט,  הובהר, על ידי באת כוחו,  כי לטענתו פעל כתוצאה מהתגרות מצד המנוחה עובר למותה (עמ' 188 לפרו').

ג.          יריעת המחלוקת:

יריעת המחלוקת התמקדה ביסוד הנפשי להוכחת עבירת רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) + 301 לחוק העונשין.

בעוד באת כח המאשימה טוענת כי התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת רצח, טוענות ב"כ הנאשם כי "יש במעשיה של המנוחה עובר למותה כדי להוות מעשה קנטור" וכי "במעשיו (של הנאשם, י' א') לא היה כל מימד של תכנון או הכנה למעשה ההמתה ופעולותיו היו ספונטניות ..." (ראה עמ' 44 לסיכומי ההגנה).

ד.         חוות הדעת הפתולוגית בעקבות נתיחת גופת המנוחה:

על סמך ממצאי נתיחת הגופה, ערך הפתולוג פרופ' היס, מהמכון הפתולוגי חוות דעת פתולוגית (ת/26), בה ציין את סיבת מותה של המנוחה, כדלקמן:

"מותה נגרם משילוב של לחץ על הצוואר ושפתי הפה שגרם לתשניק מכני (חנק) ואיבוד דם כתוצאה מפצע דקירה בבטן עם דימום תוך צפקי ופגיעה מוחית משלוש חבלות קהות בראש (קרקפת) עם דימום תחת הקרום הקשה" (שם, בעמ' 10).