הרר ואח' נ' נבורצקי ואח'

פסק דין

הצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה, באשר לשיעור התמורה שהתובע ישלם לנתבעת, כתנאי למימוש זכותו לרכוש הדירות מושא הסכסוך.

יוזכר, כי הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה ובעקבות כך פעלו ב"כ הצדדים לסכם טענותיהם בכתב.

יצוין, כי בד בבד עם הגשת סיכומיו, עתר ב"כ הנתבעת למחוק חלקים מסוימים מסיכומי התובע הואיל ולשיטתו, אינם עולים בקנה אחד עם הסכמת הצדדים ואלה, כך נטען, הוספו על מנת לנסות ולהבאיש ריחה של הנתבעת בפני בית המשפט.

במסגרת הכרעתי, שתפורט להלן, תיכלל התייחסות אף לכך.

בטרם תיפרס הכרעתי, ראוי לסקור בקצרה את השתלשלות העניינים שקדמה לפרוץ הסכסוך ולאחריו.

ביום 23.08.09 ניתן צו ירושה בעניין עיזבון המנוח חיים נברוצקי ז"ל ובמסגרתו נקבע כי הנתבעת הגב' לאה נברוצקי (להלן – "הנתבעת"), הינה היורשת של 15/16 חלקים בעיזבון זה. עוד הוצהר, כי ילדיו של המנוח, למעט בן שהינו חסוי, הסתלקו מחלקם בעיזבון אביהם, לטובת הנתבעת.

אין חולק כי עובר למותו, החזיק המנוח ז"ל, ביחד עם הנתבעת - תבדל"א, בזכויות חכירה לדורות בדירה המצויה בקומה ראשונה, כניסה ה', בשטח נטו של 62.3 מ"ר, הידועה כגוש: 38027, חלקה: 42, חלקת משנה: 32, המצויה ברח' וינגייט 14 דירה 1 בבאר-שבע.

כמו כן החזיקו המנוח ז"ל, והנתבעת בזכויות החכירה לדורות בדירה המצויה בקומה ראשונה, כניסה ה', בשטח נטו של 62.3 מ"ר, הידועה כגוש: 38027 חלקה 42, חלקת משנה: 33 והמצויה ברח' וינגייט 14 דירה 2 בבאר-שבע.

בתאריך 28.12.07 נחתם זיכרון דברים בין הנתבעת לבין הרר אורן (להלן – "התובע"), במסגרתו הוסכם, כי התובע ירכוש הזכויות ב-2 הדירות (32 ו-33) תמורת תשלום סך של - 340,000 ₪, כאשר נקבע כי מועד מסירת החזקה יוסכם במעמד חתימת החוזה. עוד הוסכם (סעיף 10 לזכ"ד), כי במידה ולא ייחתם חוזה, מכל סיבה שהיא, יראה זיכרון הדברים כאילו היה חוזה תקף ומחייב לכל דבר.

אין חולק, כי במעמד החתימה על זיכרון הדברים, הפקיד התובע בידי המתווך תשלום בסכום של 34,000 ₪, על חשבון התמורה המוסכמת.

התובע אישר כי עובר לחתימת זיכרון הדברים ובמעמד החתימה עליו, היה ברור, כי כל עוד לא יינתן צו ירושה לעיזבון המנוח, אי אפשר יהיה לחתום על הסכם מכר.

לטענת התובע, הנתבעת הודיעה לו אמנם כי ניתן צו ירושה באשר לעיזבון בעלה המנוח, אלא שלשיטתו, כל ניסיונותיו להגיע למעמד של חתימה על הסכם מכר מחייב עלו בתוהו וכי לנוכח חששו שהנתבעת תתקשר בהסכם מחייב עם צדדים שלישיים, הוא פנה לבית המשפט בעתירה לסעד זמני שיאסור על הנתבעת לבצע כל דיספוזיציה בדירות.

צו זמני כאמור ניתן ובהליך שהתקיים בפניי, ניסיתי להביא הצדדים להסכמה בדבר קיום החוזה, ולו בשינויים, באשר התמורה הראויה עבור מכירת הזכויות ב-2 הדירות, תיקבע על ידי בית המשפט, על דרך הפשרה. בעקבות דיון מיום 23.04.12, שבו פירטתי לאוזני ב"כ הצדדים את עיקרי ההצעה, הודיעו כאמור ב"כ הצדדים, כי הם מסכימים להסמיך את בית המשפט לפסוק בפשרה, בהתאם לקבוע בסעיף 79א' לחוק בתי המשפט, באשר לשווי הדירות, לצורך רכישתן על ידי התובע.

למעשה, מהסכמת הצדדים משתמעת נכונות הנתבעת לקיים את זיכרון הדברים ולכן, לא היה כל מקום שהתובע, במסגרת סיכומיו, יתייחס למהמורות ולעיכובים שחלו בתהליך, כשם שאיני סבורה כי ניתן ואפשר לקבוע שזכרון הדברים בוטל כדין, אם בכלל, על ידי הנתבעת.

ראוי להבהיר, כי המועד הקובע הינו 09/09, שכן רק בסמוך לו, ניתן צו הירושה שהינתנו נקבע כאמור, כתנאי מתלה לאפשרות השתכללותו של הסכם מחייב בין הצדדים.

מנגד יש לזכור, כי החזקה בדירות היתה ועודנה בשליטת הנתבעת וזו פעלה להשכיר את הדירות, או מי מהן, כפי שהדברים אף משתקפים בחוות דעתו של השמאי.

אמנם נכון לדייק ולומר, כי בעוד שמצבה של דירה 1 מעיד כי עמדה זמן רב ריקה וללא שימוש, הרי דירה מס' 2, לפחות בעת ביקורו של השמאי בנכס ביום 18.08.11, היתה מושכרת.

לדעתי, התובע בסיכומיו צריך היה להתייחס אך לעניין שווי הדירות, שהלוא הסכמת הצדדים, כפי שאושרה בהחלטת בית המשפט מיום 29.05.12, הסמיכה את בית המשפט לפסוק אך ביחס לשווי הדירות ולא היה מקום להרחבה של מסגרת הטיעון, מעבר לכך.

יצוין, כי התובע צירף לסיכומיו חוות דעת של שמאי מקרקעין, שכללה התייחסות נפרדת לכל אחת מהדירות. השמאי ראה לנכון להעריך את שווי הדירות נכון ליום 18.08.11 – מועד ביקורו בדירות זאת, לצד התייחסות לשווי הנכסים ביום 15.08.09.