הפעלת תקנה "הארכת דיון שלא לצורך" ופסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה

לאחר ששמעתי טענות הצדדים באריכות מצאתי ליתן פסק דין זה.

עניין לנו כאן בתובע שאיננו מהסס לפנות פעם אחר פעם לערכאות שיפוטיות באותן טענות עצמן.

בטענותיו של התובע דן והכריע בית המשפט הזה, בית המשפט המחוזי בערעור שהוגש ובית המשפט העליון ביושבו כבית משפט גבוה לצדק במסגרת עתירה אותה הגישה הנתבעת לעניין החלטתו של בית הדין הרבני הגדול.

זוהי הפעם השישית בה מעלה התובע טענותיו ובקשר עם החלטה למזונות זמניים שניתנה ע"י בית המשפט הזה ב-18.1.15, החלטה אשר כאמור נבחנה ואושרה כבר לפני זמן רב ע"י בית המשפט המחוזי במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה.

בכל הכבוד, התביעה שבפניי הינה לעיון מחדש ולביטול החלטה למזונות זמניים שניתנה כאמור ב-18.1.15.

התובע איננו יכול להצביע בתקנות סדר הדין האזרחי על מקור הסמכות לבקשה לעיון מחדש וממילא שאיננו יכול להצביע על מקור הסמכות של בית המשפט הזה לשבת כערכאת ערעור על החלטותיו שלו ובוודאי שלא על הסמכות לשבת כערכאת ערעור על ערכאות גבוהות ממנו, כגון בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בשבתו כבג"צ.

לא זו אף זו, אלא שמאז ה-18.1.15, המועד בו ניתנה החלטת בית המשפט הזה, תהפוכות רבות חלו במערכת היחסים שבין הצדדים והסכמות שונות ומשונות נקבעו בינם לבין עצמם ובקשר לאותה החלטה.

סברתי כי בפניה זו לבית המשפט  הזה אין בכל הכבוד דבר וחצי דבר זולת הרצון להמשיך ולגרום לנתבעת לבוא בשערי בית המשפט.

הנתבעת איננה משלמת בעבור הייצוג לו זוכה היא מ"מרכז רקמן" ברם אין ספק כי ההופעה בבית המשפט דורשת מהנדרשים לכך מאמץ נפשי שאיננו מבוטל.

לא זו בלבד, אלא שכאשר מוגש כתב תביעה נוצרת חובה על הצד הנתבע לשטוח טענותיו בפני בית המשפט כדרישות הדין.

מכאן, כאשר צד אחד מנצל את זכותו לבוא לבית המשפט  ולשטוח טענותיו, הרי שלצד שכנגד נוצרת החובה לכבד גם הוא את ההליך המשפטי, את סדרי הדין ואת הדרישות הברורות לצורך ניהול ההליך המשפטי ובין השאר הגשת כתב הגנה הדורשת כשלעצמה השקעת משאבי נפש וזמן בפגישה עם עורכי דין ובשלב מאוחר יותר בהתייצבות בבית המשפט.

כבר אמרתי בהחלטה קודמת שניתנה על ידי כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות בסיסית ויסודית בשיטת המשפט הישראלי, ברם זכות זו אינה עומדת לבדה ומטבעה מטילה היא חובה על הצד הנתבע.

את החובה והזכות הזו ראוי לדידי לאזן בפסיקת הוצאות כאשר מסתבר שאין מקום לקבל את התביעה ועוד יותר מכך, כאשר עולה כי לא היה ראוי להגישה מלכתחילה.

סברתי כי במקרה שבפניי ראוי לדחות את התביעה על הסף כאמור בתקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן בשאלה שבפניי ניתנו החלטות ע"י בית המשפט הזה, ע"י בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור וגם בית המשפט העליון, נדרש כאמור לסוגיה. 

לא זו בלבד, אלא שכותרת התביעה על פיה נדרש בית המשפט הזה "למתן פסק דין הצהרתי במעמד צד אחד ולהורות על ביטול ההחלטה למזונות זמניים", גם היא איננה מסוג הסעדים הקיימים, שכן עוסקת היא בעניין שנקבע כבר לפני למעלה משנה וחצי ביום 18.1.1.5, עניין שכאמור נדון פעם אחר פעם בערכאות השונות.

לפיכך כאמור מצאתי לדחות את התביעה שהוגשה על הסף.

אינני סבור שבכך תמה מלאכתי בעניין זה.