א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 17.12.2003 (כב' השופטת ט' סיוון) אשר קיבלה את תביעת המשיבה לתשלום מזונות. כן, הורה בית משפט קמא על מינוי כונס נכסים, לשם פירוק השיתוף בדירתם של הצדדים.
ב.
עיקרי העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:
המערער והמשיבה נישאו זל"ז כדמו"י ביום 14.3.1976 ולהם שני ילדים בגירים.
כעולה מקביעות בית משפט קמא, עזב המערער את דירת הצדדים בחודש דצמבר 2000, ועבר להתגורר בדירה שכורה באשדוד.
לטענת המשיבה, ביטל המערער את הוראות הקבע לתשלום המשכנתא וחדל להעביר את הכנסותיו לחשבונם המשותף של הצדדים.
ביום 18.3.2001 הגישה המשיבה תביעת מזונות כנגד המערער, לבית המשפט לענייני משפחה.
ביום 24.4.2001 הגישה המשיבה תביעה לשלום בית לבית הדין הרבני האזורי ברחובות. בית הדין הרבני נתן צו למדור ספציפי בדירת הצדדים, והורה כי:
"...לפיכך ניתן צו שלאשה יש זכות למדור ספציפי בדירה..."
לאחר שכשלו ניסיונות לטיפול זוגי בבני הזוג, ותסקיר שירותי הרווחה העלה כי אין כל סיכוי להמשך נישואי הצדדים, הוגשה תביעת גירושין על ידי המערער, לבית הדין הרבני האזורי ברחובות.
ביום 23.7.2002 דחה בית הדין הרבני את תביעת הגירושין בהעדר עילה. במקביל, כעולה מממצאי בית משפט קמא, לא נמשכו הדיונים בתביעה לשלום בית, אשר כללה, אך ורק, את ההחלטה לענין המדור הספציפי.
בית משפט קמא קבע כי המשיבה היא מורה במשרה חלקית בבית ספר תיכון, ומשתכרת כ-3,000 ש"ח לחודש, ובנוסף, גובה המשיבה דמי שכירות בסכום של 800 ש"ח לחודש, תמורת השכרת דירתם של הוריה המנוחים.
בית משפט קמא קבע כי המערער הינו מומחה לעיבוד שבבים.
באשר לשיעור השתכרותו של המערער, נחלקו דעותיהם של הצדדים בבית המשפט קמא. בית משפט קמא בחר שלא ליתן אימון בגרסת המערער לפיה שכרו החודשי הוא סכום של 4,500 ש"ח לחודש.
לפיכך, לא קבע בית משפט קמא, כל ממצא לענין הכנסתו של המערער.
בד בבד, קבע בית משפט קמא, על דרך האומדנא, ובהתחשב ברמת החיים בה חיו הצדדים בשנים עברו, כי צרכיה של המשיבה עולים כדי 7,500 ש"ח לחודש.
לפיכך, חייב בית משפט קמא את המערער, בתשלום סכום מזונות חודשי למשיבה, בסך של 3700 ש"ח, לאחר שהפחית ממזונותיה של המשיבה את שכרה מעבודתה ואת הכספים שגובה מידי חודש, כדמי שכירות, בגין דירת הוריה.
כן הורה בית משפט קמא, על מינויו של כונס נכסים לדירת הצדדים, לשם פירוק השיתוף בדירה.
ג.
טענות הצדדים בערעור
טוען המערער כי טעה בית משפט קמא בקבלו את גרסת המשיבה, למרות קיומן של סתירות מרובות, לטענתו, בגרסתה.
לענין זה, טוען המערער, כי גרסתו כפי שהובאה בפני בית משפט קמא, היתה קוהרנטית וסדורה, וכי צדק בית משפט קמא בקביעותיו, לפיהן, הסתירה המשיבה מקצת מהכנסותיה.
לפיכך, טוען המערער, משמצא בית משפט קמא כשלים באמינותה של המשיבה, היה על בית משפט קמא לדחות את תביעת המשיבה למזונות. זאת, לאור אופיה של תביעת המזונות, שהיא במהותה תביעה כספית, בה מוטלת חובת ההוכחה לפתחו של התובע, המוציא מחברו.