הפחתת מזונות ילדים

לפנינו תביעת אב להפחתת מזונות.

הצדדים התגרשו לפני 4.5 שנים, ביום 22.4.07.

בהחלטת בית הדין מיום 22.4.07 נקבעו מזונות שני ילדים בסך 2,500 ש"ח. כיום הילדים בגילאי 9 ו-7.

האב טען בתביעתו כי הוא תובע הפחתה משמעותי בחיובו בתשלומי המזונות. האב התחתן מחדש לפני כשלוש שנים, ויש לו שלושה ילדים מנישואיו החדשים, וכן הוא מגדל שני ילדים שאינם שלו, מאשתו החדשה. אשתו החדשה מקבלת מזונות מביטוח לאומי. לטענת האב הוא לא מצליח לעמוד בתשלומים הנצרכים. לפרנסתו הוא עובד כמסגר ולומד חצי יום. מהכולל בו הוא לומד הוא מקבל 800 ש"ח, מעבודתו כמסגר הוא מרוויח כ- 4,800 ש"ח 'בחודש טוב', כטענתו. אשתו הנוכחית אינה עובדת. האב מבקש להפחית את תשלומי המזונות, ולחייבו לשלם 500 ש''ח בעבור שני ילדיו נשוא התביעה.

הנתבעת השיבה כי היא מגדלת את הילדים לבד, יש לה הרבה חובות, ואילו התובע מצידו אינו משלם את המזונות שנפסקו. בחצי שנה הראשונה שלאחר הגירושין התובע לא שילם את המזונות, ולאחר שהיא פנתה לרב שלו ועד שהתחתן הוא שילם 1,800 ש"ח כל חודש. לאחר נישואיו השניים, התובע שילם בתחילה מזונות באופן מופחת ולא קבוע וזאת תמורת ביטול עיכוב יציאה מהארץ עבור נסיעתו לאומן. אך לאחר מכן, מזה שנתיים הוא כלל אינו משלם את דמי המזונות. עקב כך פתחה הנתבעת כנגדו תיק בהוצל"פ, ולוותה ממשפחתה כספים. הנתבעת מרוויחה כ-6,000 ש"ח לחדש, ומשלמת שכירות בסך 3,750 ש"ח לחודש. לטענתה, על הבעל לעבוד שעות נוספות כדי לפרנס ילדיו, וכן כי חובתו של האב לזון את ילדיו קודמת לחובתו לזון את ילדי אשתו.

התובע הגיב כי בתחילה שילם כפי שנפסק, אך כיום, לאחר שהתחתן, הוא אכן אינו משלם מזונות מזה שלוש שנים, וזאת משום שתשלומים אלה קשים עליו. לדבריו, הנתבעת מרוויחה כסף רב הרבה מעבר למה שהיא מצהירה. לדבריו, הוא מעוניין לשלם חלק מהמזונות, אך הוא דורש את הפחתתם. האב מדווח כי הוא מתראה עם הילדים כפי שמבקש, והנתבעת אינה מונעת ממנו זאת. אך לטענתו קשה לו ליזום פגישות עם הילדים בדחיפות רבה, מעבר לכמות הפגישות המתקיימות כיום בפועל.

עד כאן העובדות הנצרכות להכרעת הדין.

דיון והכרעה

בנידון דידן עסקינן בילדים שאינם קטני קטנים, דהיינו מעל גיל שש.

נפתח בדיון בשאלת חובתו של אב בפרנסת ילדיו הקטנים, שאינם קטני קטנים (מעל גיל שש), ובהחלת הדינים ביחס לנידון שלפנינו.

חיוב אב במזונות ילדים קטנים, מגיל שש עד גיל מצוות

בגמרא בכתובות מט ע"ב מובא כי ילדים מעל גיל שש, האב אינו חייב מן הדין לזונם, ואולם יש לו חובה לזון אותם מצד תקנת חכמים (תקנת אושא המובאת שם בגמרא), זאת עד שיגדלו. וז"ל הגמרא, שם:

"אמר ר"ל, באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו קטנים וכו', כי אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדייא, ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה."

ואמנם אין הלכה כתקנת אושא זו, כמובא בגמרא בכתובות שם, דאין הלכה כתקנה זו, ולכן אין כופין עליה, אבל בכל זאת מייסרין אותו בדברים אם אינו רוצה לזון בניו אלה.

דין זה נפסק גם בשו"ע (אבה"ע, סימן עא סעיף א), ועוד מובא שם כי אם האב מסרב לזון את בניו מעל לגיל שש, גוערים בו ומכלימים אותו ומפצירים בו שיזון את ילדיו, ואם עדיין הוא עומד בסירובו לזון את בניו, מכריזים עליו בציבור ואומרים "פלוני אכזרי הוא, ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו" (בגמרא מובא שאומרים לו שהוא גרוע מעורב שזן את גוזליו), אך למעשה אין כופין אותו לזון את בניו שמעל גיל שש.

ויש להעלות שאלה בעניין תקנת אושא לגבי פסיקת ההלכה בעניינה. ברמב"ם ובשו"ע שם, נפסק: "ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו". בפשטות הכוונה היא לתקנת אושא. וכן כתב הבית יוסף על דברי הטור שם, שמגיל שש ואילך מצוה לזונן, שהמקור הוא מתקנת אושא. ולכאורה צ"ע, שהרי הובא כבר לעיל שמדברי הגמרא בכתובות (שם) אין ההלכה כתקנת אושא, וכן כתב רש"י שם: "ת"ש דלית הלכתא כוותיה, אלא מימר אמרינן ליה ואולי יכלכלם ויזון אבל מיכף לא כפינן ליה".

שאלה זו נידונה בפד"ר ז (עמוד 153), וכן כבר הקשה על כך בחידושי מהר"ל מפראג על הטור. וכתבו שכנראה זוהי גם כוונת הגר"א בביאורו שם (ס"ק ב) שכתב: "בתקנת חכמים - צ"ע", וכוונתו, שהרי אין הלכה כתקנת אושא, וממילא אין כאן תקנת חכמים.

והוסיפו וביארו שלא כל הפוסקים סברו כרש"י בזה:

"אכן נראה דהרמב"ם פירש הגמרא לא כפירש"י, אלא כך פירש: 'ת"ש דהלכתא כתקנת אושא', והיינו ממה דחזינן התם באמוראים שהיו מפצירים בו ומכלימים אותו עד שיזונם ואם הוא אמיד כופין אותו וכל זה הוא מתקנת אושא ולא סתם מדין צדקה, והא דבאינו אמיד אין כופין אותו, היינו משום דכך היתה התקנה שלא לכופו (באינו אמיד) אלא להכלימו אם לא ירצה. וכן מבואר בפרישה דעל מה שכתב שם הטור דאם אינו רוצה אין כופין אותו אבל מפצירין בו, כתב בשם מורו ורבו, הוא המהרש"ל, וז"ל: אבני גדולים משש ואילך קאי, ומשום תקנת אושא וכו' ולא התקינו אלא כה"ג להכלימו אם לא ירצה".