העמותה לקידו םהשחייה נ' הקר - פסקדין

פסק דין

בפני תביעה שטרית, בסך של 900 ש"ח (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט). התובעת היא עמותה המפעילה חוגי שחיה, ואילו הנתבע הוא אביו של חניך-לשעבר בחוג, והשיקים נועדו לתשלום עבור חודשיים של פעילות הבן בחוג.

ביום 4.6.2013 התקיים דיון בהתנגדות שהגיש הנתבע, והוא התנהל באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

אין חולק, כי על פי תקנון העמותה, במקרה של פרישת חניך מהחוג, עליו לשלם חודשיים נוספים; אין חולק, כי בן הנתבע נעדר מתחרות שחיה אליה היה אמור להתייצב במסגרת פעילותו, ובאימון שלאחריה נאסר עליו לשחות עם הקבוצה. אין חולק כי בהמשך לאותו ארוע, פרש הבן מהחוג.

טענות התובעת הן, בקליפת אגוז, כי הסנקציה שהופעלה כלפי הבן היא מידתית, כי מדובר בקבוצת שחיה תחרותית עם כללים נוקשים יחסית, וכי הפרת הכללים גררה תגובה ראויה, שמצדה לא זיכתה את הנתבע בביטול ההתקשרות עם העמותה, אלא בכפוף לתשלום הפיצוי המוסכם, שכן הוצעו לבן חלופות נוספות במסגרת קבוצות תחרותיות פחות.

טענות הנתבע הן, בקליפת אגוז, כי בנסיבות האישיות המיוחדות של הבן, אשר היו ידועות למאמן ולעמותה, הסנקציה שהופעלה לא היתה במקום, ולא זו בלבד, אלא שהיא נוסחה בדרך של סילוק הבן מהחוג לגמרי, וכי עקב כך, ומאחר שהחלופות שהוצעו היו בשעות שאינן רלבנטיות מבחינתו, קמה לו הזכות לבטל את החוזה בלא פיצוי, ועל כן אינו חייב בפרעון 2 השיקים.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו.

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 550 ש"ח.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יתווסף עליו סך נוסף של 360 ש"ח, כהוצאות משפט, והסך הכולל יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. במקרה כזה, יחודשו הליכי ההוצאה לפועל לגביית הסכום הפסוק, כאמור לעיל.

ניתן היום, כ"ז סיון תשע"ג, 05 יוני 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: