העליון קבע כי החוזה בין המנוחה לבין בית האבות נחתם תחת תנאי עושק

השופט ח' מלצר:

1. בני-זוג קשישים, עריריים, התגוררו בבית אבות במשך מספר שנים ושילמו לבית האבות לפי חוזים תקופתיים שנחתמו עמם, אשר המשא ומתן לכריתתם נערך מול הבעל. במסגרתם של החוזים האמורים הוסדרה גם סוגיית ההשבה של חלק מהתשלום במקרה פטירה של אחד (או יותר) מבני-הזוג לפני תום תקופת החוזה.

           בסמוך מאוד לאחר מותו של הבעל, נכרת בין האשה (שהיתה אז בתחילת שנת ה-91 לחייה) לבין בית האבות, חוזה חדש, שבגדרו התחייבה האשה למסור לבית האבות סכום כסף נכבד ("כל הכסף" שהיה מצוי בחשבון הבנק שלה) תמורת הזכות להתגורר בבית האבות עד ליום מותה. במסגרת חוזה זה פטרה האשה את בית האבות מלהשיב לעיזבונה, או ליורשיה סכום כסף כלשהו בעת שהיא תלך לבית עולמה. בחלוף כשלושה שבועות אושפזה האשה בבית-חולים וכעבור שבועיים נוספים, היא נפטרה.

           יורשיה של האישה, על פי צוואתה, הגישו לבית משפט השלום תביעה שבגדרה דרשו לבטל את החוזה החדש, מחמת עושק והשפעה בלתי הוגנת, ולהשיב לידיהם את הכסף ששולם לבית האבות, בניכוי שכר ראוי עבור התקופה שנוצלה. הטענות שהעלו יורשי האישה נדחו בבית משפט השלום הנכבד, אך נתקבלו, ברוב דעות, בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד.

           עתה מונחת בפנינו בקשת רשות ערעור, בגדרה מבקש בית האבות כי נתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ונקבע כי החוזה שנכרת איננו ניתן לביטול מחמת העילות שנטענו על ידי יורשי המנוחה.

           נפתח בהצגת הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

עיקרי העובדות

2. המבקשת 1 הינה חברה, אשר בבעלותה בית אבות, והמבקשים 3-2 הם מנהלי בית האבות (למען הנוחות, יקראו שלושת המבקשים: המבקשים, או בית האבות).