העדר סמכות לאחר אישור הסכם בלבד; מתן סעד זמני למרות העדר סמכות עניינית

הזוג שלפנינו נישא בתאריך 18/03/96 ולהם בת ילידת 31/10/97.

ביום כ"ג ניסן תשס"א (14/04/2001), הגישו הצדדים הסכם גירושין ובקשו לאשרו. ההסכם אושר בבית הדין בהרכבו הקודם, והזוג התגרש על פיו.

בפסק הדין לגירושין שניתן בתאריך הנ"ל נכתב כדלהלן:

"לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ואחר העיון אנו פוסקים:

                                א )        לסדר גט פיטורין בין הצדדים כדמו"י.

•                                  ב )        בית הדין מאשר את ההסכם בין הצדדים מיום 09/04/2001 הכולל 27 סעיפים והמצורף לתיק ונותנים להסכם תוקף של פסק דין".

ביום 15/11/10 נפתח תיק תביעה על ידי הגרושה  בנידון שינוי הסדרי ראיה.

ביום 18/11/10 פתח הגרוש תיק ובו כותב כי ביה"ד מנוע מלדון בתביעת האשה מחוסר סמכות ראשונית מקורית משום שהאם פתחה את התיק לאחר הגירושין, ומשכך, אין מדובר בסמכות שיפוט ראשונית מכוח כריכה.

עוד מוסיף האב, כי במהלך אישור ההסכם לא נערך כל דיון בנושא הסדרי הראיה ולא נידון העניין אף לא בדרך אגב. כל שעשה ביה"ד הוא כי נתן תוקף של פס"ד להסכמות הצדדים. האב מביע התנגדות מפורשת לסמכות ביה"ד, ומשכך, לדבריו, ביה"ד לא תפס סמכות זו.

משכך, משאין סמכות לביה"ד, הסמכות לדבריו, נתונה לביהמ"ש, בו הוגשה תביעת הבעל ב-07/11/10 בענין החזקת ילדים והסדרי ראיה, אף קודם לתביעת האשה בביה"ד.

בקשותיו הן שתיים:

(1)  לדחות את התביעה.

(2)  לבטל את הצו שניתן במסגרת התביעה לתסקיר פק"ס. 

הבעל צרף לתביעתו בבית הדין את כתב התביעה בבית המשפט, את הסכם הגירושין העוסק בסעיפים 4-14 בכל הקשור לקטינה, הסדרי הראיה, מזונותיה וכל הנלוה, כולל את פסק הדין לגירושין.

בתאריך 25/11/10 הוגשה לשולחנו של בית הדין תגובת האם.

לטענתה (סעיפים ח' ואילך), קיימת בנידון דנן סמכות נלוות הנגזרת מעצם סמכותו המקורית של בית הדין מכח החוק. נושא המשמורת והסדרי ראית הבת הינם חלק בלתי נפרד מההסכם והינו ענין הכרוך בטיבו ובטבעו לגירושין. 

הליכי הגירושין, כותבת האם, נפתחו בבית הדין באמצעות בקשה לאישור הסכם הגירושין ולסידור הגט. עם בקשה זו, כמוה ככל תביעה אחרת לגירושין אשר נכרכו בה נושאים שונים.  

לחיזוק דבריהם, מצטטים האם וב"כ פסק דין של בית הדין הרבני ברחובות, תיק מספר 2184/ס"ג, ואף מצרפים את פסק הדין במלואו כנספח מס' 2 לתגובה.

הציטוט המובא בפסק דין זה בתגובת האם הוא כדלהלן: