הע"ז 7491-08-13

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 16.12.14, הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה בעבירות של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל עבירה על סעיפים 2 (א)(1) (2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק").

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טען, כי לעובדת היתה אשרה למשרת סיעוד אצל מעסיק אחר וכי מדובר בעבירה כלכלית, שהוכרה כמכת מדינה, ואשר העונש בגינה צריך לשאת אופי כלכלי ולהרתיע נאשמים אחרים.

בנסיבות תיק זה, טען ב"כ המאשימה, טווח הענישה הראוי צריך להיות בין 14,600 ₪ ל- 30,000 ₪ כאשר קנס בסך של 15,000 ₪ תהא ענישה ראויה, וזאת בשים לב לעובדה שהנאשמת הודתה וחסכה מזמנו של בית הדין.

הנאשמת טענה כי העובדת לא עבדה אצלה כי אם באה לביתה על מנת לתת לה טיפולים קוסמטיים אישיים וכי היא כלל לא נתפסה בביתה. עוד טענה, כי מדובר על שלושה טיפולים קוסמטיים שקיבלה מהנאשמת במשך חודשיים ימים.

לאור דברים אלה, הציע בית הדין לנאשמת לשוב ולשקול את הודאתה, ואולם הנאשמת ובעלה, שנכח עמה באולם, טענו כי העניין מדיר שינה מעיניהם וכי הם רוצים לסיים את התיק בהתאם להסדר המוצע.

לבקשת הנאשמת, שלא היתה מיוצגת, המשיך בעלה וטען בשמה, אז הסתבר כי כל אחד מהם שרוי בעיצומו של הליך פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לאור קריסת העסק שהיה בבעלותם, וכי השניים מתגוררים, ביחד עם שלושה מחמשת ילדיהם, אצל אמה של הנאשמת.

לבקשת בית הדין, הציג הנאשם שובר תשלום חודשי ע"ס 750 ₪ בתיק הפש"ר והבהיר כי חובותיו נאמדים בכ- 3,000,000 ₪, ואילו תיק הפש"ר של הנאשמת עומד על כ- 500,000 ₪.