הע"ז 46338-01-12

1.הליך זה עוסק בביקורת מיום 1.11.10 שבה נמצאו מגורי 12 עובדים זרים מסין, באתר בניה ביישוב עומר. ששה עובדים היו עובדי הנאשמת מס' 1 (להלן – איתן אמי) וששה עובדים היו עובדי הנאשמת מס' 3 (להלן - עוז פאוור).

2.ביום 24.8.15 הורשעו הנאשמים בעבירות לפי סעיפים 1ה' ו – 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים), בנסיבות המפורטות בהכרעת הדין. כבר בשלב זה ראוי לציין כי הנסיבות ביחס לכל אחת מהנאשמות הן שונות.

3.עובר לישיבה בה נשמעו טיעוני הצדדים לעונש, איתן אמי ומנהלה, מר נחום פרסר, הוא הנאשם מס' 2, ביקשו להורות על ביטול הרשעתם. בקשתם נדחתה בהחלטה מיום 24.12.15.

4.כיוון שעוז פאוור ומנהלה, מר אלכס קידר (להלן – קידר) ביקשו להעיד שורה של עדי אופי, התקיימו עוד שתי ישיבות, תחילה נשמעו הטיעונים לעונש בעניינה של איתן אמי ומנהלה, מר פרסר. לאחר מכן נקבעו עוד שתי ישיבות בהן נשמעו ששה עדי אופי מטעם עוז פאוור וקידר וכן טיעוני הצדדים.

5.הצדדים הסכימו כי גזר הדין ביחס לכלל הנאשמים בהליך ינתן במאוחד לאחר סיום שמיעת טיעוני הנאשמים מס' 3 ו – 4.

6.משהגענו עד הלום, יש לגזור את דינם של הנאשמים.

הנאשמים מס' 1 ו -2, איתן אמי ופרסר

7.ביחס לנאשמת מס' 1 ומנהלה, הנאשם מס' 2, טענה המדינה כי עבירה של אי העמדת מגורים הולמים לעובדים היא בין העבירות החמורות הפוגעות בקבוצת עובדים מוחלשת. המדינה אף הפנתה למספר פסקי דין המעידים על החמרת הענישה דווקא בעבירה של העמדת מגורים לא הולמים. בעניינם של הנאשמים, המדינה ביקשה להטיל עונש בגין כל עובד ועובד. לגבי מתחם הענישה, נטען כי יש להעמידו על בין 40 ל – 80 אחזים מהקנס המירבי על פי החוק. בהתאם, יש להטיל על מנהלה של איתן אמי, את מחצית הקנס. בהתייחס לטענה כי לנאשמים לא היתה אפשרות לפעול בנתיב המנהלי ולשלם קנס בגין העבירות בהן הורשעו, נטען כי כיוון שמדובר בעבירה הנוגעת לקבוצת עובדים, על פי הנחיות היועץ המשפטי למשרד הכלכלה, זהו השיקול המרכזי בהגשת כתב אישום יזום חלף הטלת קנס מנהלי.

8.הנאשמים מס' 1 ו – 2 טענו כי מעולם לא הורשעו בעבירות לפי חוק עובדים זרים והפנו לת/13 – דו"ח עבירות שהמדינה הגישה. הנאשמים הדגישו כי מדובר בחברה הפועלת משנת 2005. כן נטען כי יש לתת משקל לעובדה כי מדובר בהרשעה ראשונה ובחברה וותיקה וכי עצם ההרשעה מהווה ענישה כשלעצמה. לאור זאת, התבקש לראות באירוע נשוא ההליך כאירוע אחד ובהתאם לגזור את העונש ברף התחתון שהמדינה ביקשה, היינו – 40% מהקנס המירבי על פי החוק.