הע"ז 3910-05-12 מדינת ישראל נ' איריס ואח'

הנאשמת הורשעה ביום 27.6.16 בהעסקת עובדת זרה, שלא הייתה רשאית לעבוד בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו, בניגוד להוראות סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים התשנ"א-1991.

העובדת הנ"ל הועסקה על ידי הנאשמת משך תקופה של כחודשיים. לנאשמת אין הרשעות קודמות ומאז העבירה היא לא עברה עבירות.

במסגרת הדיון שהתקיים בפניי היום נשמעו טענות הצדדים לעניין הטיעונים לעונש. לאחר ששמעתי טענות אלה, הריני מחליטה כך:

בהתחשב במועד בו ניתנה הכרעת הדין, גזירת עונשה של הנאשמת צריכה להתבצע בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז – 1977, אשר הגדיר מספר שלבים שאותם יש ליישם לצורך קביעת העונש בהליך הפלילי. בשלב הראשון נדרש בית המשפט לבדוק האם הנאשם הורשע בכמה עבירות, להבדיל מהרשעה בעבירה יחידה. במידה ומדובר בכמה עבירות, האם הן מהוות אירוע אחד וככל שמדובר באירוע אחד, יש להמשיך לשני השלבים הבאים. בשלב השני, נדרש בית המשפט לקבוע את מתחם הענישה אשר במסגרתו ראוי להתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה. בשלב השלישי נבחנות הנסיבות שאינן קשורות לעבירה ובהתחשב בהן גוזר בית המשפט על הנאשם עונש המצוי במתחם הענישה שנקבע בשלב השני (ר' ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13) וכן ר' ע"פ 57160-01-14 מדינת ישראל נ' חדוות הורים (8.11.14) להלן - עניין חדוות הורים).

במקרה דנן אין חולק על כך שמדובר באירוע אחד, ומשכך יש לעבור לשלב של קביעת מתחם הענישה, כאשר לעניין קביעת המתחם יש צורך להתחשב על פי סעיף 40ג(א) לחוק העונשין בעיקרון ההלימה דהיינו - יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40 ט'.

הכלל הוא כי העונש המרבי אמור לשקף את הנסיבות החמורות ביותר האפשריות לביצוע העבירה, כאשר מטבע הדברים נסיבות אלה אמורות להיות נדירות ביותר ורובן המכריע של המעשים המהווים עבירות אינו עונה על נסיבות אלה (ר' עניין חדוות הורים). בפסיקה נקבע שהעבירה שבה הורשעה הנאשמת, של העסקת עובדים זרים שלא כדין, מהווה פגיעה במספר ערכים מוגנים ובכלל אלה: החשש שהעסקת עובדים זרים מחוץ לחוק המשתייכים לקבוצה מוחלשת תפגע בזכויות של אותם עובדים; הפגיעה במדיניותה הכלכלית של ממשלת ישראל, לרבות האפשרות של פגיעה בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם עבודה זולה; בנוסף נקבע כי לעניין מתחם הענישה יש לקחת בחשבון את המניע לביצוע העבירה, האם מדובר במניע כלכלי כך שההצדקה לעונש הינה ענישה כלכלית אפקטיבית. כמו כן יש להתחשב גם בכך שהעבירות לחוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות ולכן יש להתחשב בשיעור הקנס המנהלי כפי שקבע מחוקק המשנה בנסיבות של כתב אישום יזום ואת הצורך ההרתעתי. בהקשר זה יש ליתן את הדעת להוראות סעיף 2(א1) לחוק עובדים זרים, לפיו הקנס כאמור בסעיף קטן א' לא יפחת מכפל הקנס המנהלי. אשר לנסיבות הקשורות לביצוע העבירה הרלבנטיות לקביעת מתחם הענישה נפסק - כי יש לקחת בחשבון האם העבירות בוצעו במסגרת ניהול העסק.

לאור כל האמור לעיל, בשים לב לפגיעה בערכים המוגנים מחד, ובשים לב לכך שמדובר בהעסקה של עובדת אחת על פני תקופה קצרה יחסית, וזאת שלא במסגרת עסקה של הנאשמת, הרי שנראה שמתחם הענישה הראוי נע בין 11,000 ₪ לבין 40,000 ₪ (זאת, בהתחשב בכך שהרף המקסימלי שקבע המחוקק הוא 58,400 ₪).