הע"ז 3859-09-14

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 13.10.15, הורשע הנאשם 1 (להלן – "הנאשם"), על פי הודאתו בעבירות של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל וללא ביטוח רפואי, עבירות על סעיף 2 (א)(1) (2) ו- 2 (ב)(3) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק").

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה טענה, כי תקופת העסקה המיוחסת לנאשם הינה 4 חודשים וכי מדובר בעובדת זרה ששהתה בישראל ללא כל אשרה כדין, וממילא ללא היתר עבודה. כמו כן, לא הוסדר לה ביטוח רפואי כדין.

בשים לב להודאתו של הנאשם ובשים לב לכך שמדובר בביצוע עבירה שלא במסגרת משלח ידו, דרשה ב"כ המאשימה כי יושת עליו קנס שיהיה במתחם ענישה שבין 25% ל- 50% מהקנס הקבוע בחוק והציע כי הקנס יועמד על סך 16,000 ₪.

לעניין העבירה של אי עריכת ביטוח רפואי, הפנתה לע"פ 57160-01-14 מדינת ישראל נ' "חדוות הורים" ואח' (להלן – "הלכת חדוות הורים"), שם עמד בית הדין הארצי, בין היתר על הערכים המוגנים. לפיכך, עתרה להשתת קנס בסך 6,000 ₪.

עוד הטעימה, כי העבירה נעברה לאחר התיקון לחוק שהחמיר את הענישה על עבירות אלה והוסיפה, כי הטלת קנסות אינה מהווה הרתעה מספיקה.

בסיום דבריה, הפנתה לשני פסקי דין (הע"ז 40813-09-12 והע"ז 6468-10-12), שם הוגשו כתבי אישום בגין תקופות העסקה קצרות של חודש וחודשיים, בהתאמה.

ב"כ הנאשם הפנה לפסיקות קודמות של מותב זה וטען כי בנסיבות דומות, ביה"ד התחשב לקולא וגזר קנסות בהתאם.

לאור האמור לעיל, טען כי הקנס צריך להיות ברף הנמוך של מתחם הענישה.