הע"ז 27933-02-15

1.בתום פרשת התביעה העלה ב"כ הנאשמים טענת "אין להשיב לאשמה" וטען כי המאשימה לא הוכיחה ולו לכאורה את אשמת הנאשם 2 על כן אינו נדרש להשיב לאשמה המיוחסת לו בכתב האישום. לטענת הנאשם אינו מנהלה הרשום של הנאשמת, אינו בעל מניות או דירקטור בנאשמת ושמו כלל אינו נזכר במסמכיה הרשמיים של החברה וזאת מאחר והמאשימה התבלבלה בינו ובין המנהל הרשום המופיע בדו"ח רשם החברות. בנוסף נטען כי עדי המאשימה לא ידעו מדוע נחקר דווקא הנאשם 2 ולא מר יורם שוחט המופיע כמנהל הרשום בדיווחי הנאשמת. הוסיף וטען ב"כ הנאשמים כי מאחר ואין קשר בין הנאשם ובין כתב האישום כעולה מעדויות המאשימה, אינו צריך להשיב לאשמה ואין לייחס לו אשמה כלשהי.

2.המאשימה התנגדה לבקשה וטענה כי בשלב זה בית המשפט אינו בוחן את משקל ראיות המאשימה ואינו בוחן את מהימנות עדיה. מהראיות אשר נשמעו עולה כי הנאשם 2 לקח אחריות מלאה על העסקת העובדים אצלו וקשר את עצמו באופן ברור למקום בו נמצאו העובדים ואחריותו כמנהל. עוד נטען כי הנאשם לא טען מעולם כי אינו מנהל הנאשמת. בנוסף נטען כי גם כנגד מנהלים שכירים אשר מנהל בפועל את מקום העבודה אולם שמם לא נכלל ברשם החברות, מוגשים כתבי אישום. המאשימה שלחה אל הנאשמת דרישה להצגת מסמכים אליה התייצב המנהל הפעיל הוא הנאשם 2 אשר צרף מסמכים, נטל אחריות ולא ציין כי יש להעביר את הנושא למנהל אחר וזאת בהיותו מנהל פעיל בנאשמת.

המסגרת המשפטית -

3.סעיף 158 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982, קובע כדלקמן:"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 182-183 יחולו גם על זיכוי גם לפי סעיף זה". הוראה זו מאפשרת זיכויו של נאשם בתום פרשת התביעה ככל שלא הוכחה אשמתו לכאורה.

4.על משמעות ההחלטה כי אין להשיב לאשמה, נכתב בספרות כדלקמן -

" אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה אפילו יינתן בהן מלוא האמון, ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי'. במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן; שהרי אין לו בפני 'מה' להתגונן, וראוי לזכותו". (ראו: י. קדמי על סדר הדין בפלילים, תשס"ג-2003, חלק שני, כרך א', עמ' 1049).

בעניין ע"פ 732/76 מד"י- כחלון, פד"י לב (1) 170, נדונה השאלה אימתי התביעה עמדה בחובתה להוכיח אשמה לכאורה של הנאשם וכך נקבע:

"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה, אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה, היוצרות אותה. מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם". 

5.הנה כי כן בהתאם להלכה הפסוקה והדין החל , בשלב זה יש לבחון האם הניחה המאשימה תשתית ראייתית מספקת על מנת לדחות את טענת הנאשמים כי אין להשיב לאשמה.

6.אשר לתשתית הראייתית הדרושה לצורך דחיית הטענה, קבעה ההלכה הפסוקה כי: "הלכה היא אם כן, כי די בקיומן של ראיות דלות, ואפילו המדובר רק בחלקים או ב"שברים" של עדות, להוכחת יסודות העבירות המיוחסות, כדי לחייב את הנאשמים להשיב על האשמה. על בית הדין לבחון האם הצליחה התביעה להקים מערך ראיות ראשוני, אף אם דל, תוך בידוד הראיות המפלילות והחומר שהובא לחובת הנאשם מאחרות. על מנת לזכות

את הנאשמים בשלב זה, נדרש כי אף אם כל החומר שהובא לחובתם יזכה במלוא האמון והמשקל, לא יהא בו כדי לבסס הרשעה בעבירות המיוחסות, ומשכך אין לנאשמים מפני מה שיתגוננו. סבורני כי בענייננו, עלה בידי המאשימה להציג מערכת הוכחה ראשונית הנדרשת על מנת לחייב את הנאשמים להשיב לאשמה." (ראו: ת"פ (י-ם) 237/07 מדינת ישראל – משרד התמ"ת נ' ידי פז מאגרים בע"מ, ניתן ב 12.5.09). מהאמור לעיל עולה כי בשלב זה של ההליך, על המאשימה להביא מערך ראיות ראשוני ולו דל להוכחת אשמת הנאשם.