הע"ז 1968-07-12 מדינת ישראל נ' דנה דורון ואח'

1.ביום 2.5.16 הורשעו כל אחד מהנאשמים, שהם בני-זוג, בעבירה של העסקת עובדת זרה ללא היתר עבודה בישראל בניגוד להוראות הקבועות בחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים). העובדת, שהינה אזרחית הפיליפינים שנכנסה לישראל באשרה לעבודה בתחום הסיעוד שפגה בשנת 2009, עבדה אצל הנאשמים במשך כשנתיים ועד ליום 29.6.10, שבו נערכה ביקורת של המאשימה במהלכה נתפסה העובדת בביתם.

במהלך דיון שהתקיים ביום 21.6.16 ושנקבע לצורך טיעונים לעונש, הודיע בא כוח הנאשמים שהוא מבקש להגיש בתיק זה בקשה לביטול הרשעה, ולצורך כך כמו גם לבקשת הצדדים שביקשו לנסות ולהגיע להסדר טיעון, נדחו הטיעונים לעונש ליום 19.7.16. בסופו של דבר לא הוגשה בקשה לביטול הרשעה, והצדדים טענו לעונש.

הטיעונים לעונש

2.הקטגורית שמה את הדגש בטיעוניה על כך שעל פי הכרעת הדין, הנאשמים העסיקו את עובדת בביתם באופן יומיומי ובמשך כשנתיים, לרבות מגורים ולינה בביתם. לשיטתה, המדובר בנסיבות מחמירות. המאשימה ביקשה לקבוע מתחם קנס שיעמוד על בין 20% ל- 80% מהקנס המקסימלי – שעמד בעת הרלוונטית על סך 58,400 ₪ – ולא פחות מכפל הקנס המנהלי, שהיה 5,000 ₪ בעת ביצוע העבירות. בתוך מתחם הקנס, ולאור המעורבות השונה לשיטתה של שני בני-הזוג והדומיננטיות הרבה יותר של הנאשמת, ביקשה המאשימה שיושת עליה קנס בסך 19,000 ₪, ועל הנאשם ביקשה שיושת קנס בסך 16,000 ₪ בלבד.

הסניגור, מנגד, הדגיש שחלפו שש שנים מאז האירוע, וכשנאשמים נגרם עינוי דין של ממש עקב התמשכות ההליכים. עוד ציין שמדובר בעבירה מנהלית במהותה, כאשר באותה תקופה דרך המלך של המאשימה היתה לסגור תיקים בקנסות מנהליים. הסניגור הוסיף שהמאשימה גירשה את העובדת "מהיום למחר", בלא להעידה בעדות מוקדמת ובאופן שגרם להם לנזק ראייתי. הסניגור הדגיש שהנאשמים הם זוג נורמטיבי, שזוהי הסתבכותם הראשונה עם החוק, ובשש השנים שחלפו מאז לא עברו כל עבירה נוספת. הסניגור הוסיף שיש להביא בחשבון את העובדה שהנאשמים דאגו לכל זכויותיה הסוציאליות של העובדת, וכן טרחו ודאגו לה לאחר מעצרה ועד לטיסתה. הסניגור סיים בכך שלשיטתו עצם ההרשעה מהווה במקרה שלפנינו עונש, וביקש שמעבר לכך ייגזר על כל אחד מהנאשמים קנס בסך 5,000 ₪ בלבד.

דיון והכרעה

3.אשר למתחם הקנס הראוי, על פי דין, עלי לתת משקל לחומרת העבירות שבוצעה והערך החברתי שנפגע כפועל יוצא מכך. על פי הפסיקה, המדובר בעבירה שביסודה מניע כלכלי גרידא, שיש לחייב עליו בסנקציה כלכלית, וזאת להשגת ההרתעה הנדרשת. אוסיף, שהסניגור אמנם טעם שהעובדת היתה מבקשת מקלט, אך טענה זו נדחתה על ידי בהכרעת הדין, שבו ציינתי שהנאשמים כלל לא הוכיחו שלכל הפחות במועד שבו התחילה לעבוד העובדת אצלם הייתה תלויה ועומדת בקשת מקלט מצידה. לכן, אין כל מקום שאביא עניין זה במניין שיקולי.