הע"ז 11024-09-13 מדינת ישראל נ' עמאר ואח'

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפניי ביום 31.12.14, הורשעו הנאשמים, על פי הודאתם בעבירות של העסקת עובד זר שלא כדין וללא ביטוח רפואי עבירה על סעיפים 2 (א)(1) ו-2 (ב) (3) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק").

כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.

ב"כ המאשימה ביקש כי במסגרת טווח הענישה תילקח בחשבון חומרת העבירה כפי שנקבעה בפסיקה, בפרט ביחס להעסקת משק בית והטעים כי מדובר בפגיעה באפשרות תעסוקה של ישראלים ובזכויותיה של העובדים הזרים אשר הועסקו ללא ביטוח רפואי.

עוד טען, כי מבחינת נסיבות העבירה, מדובר בהעסקה של שלושה חודשים שכללה הלנת העובדת הזרה בביתם של הנאשמים, מבלי שערכו לה ביטוח רפואי כדין. העובדת עצמה נכנסה לישראל באשרה סיעודית לישראל אשר פגה בשנת 2010.

לאור האמור לעיל, ביקש שטווח הענישה יקבע בגבול של 25% עד 70% מהקנס המקסימאלי לגבי העבירה של העסקה שלא כדין, ולגבי העבירה של אי עריכת ביטוח רפואי - במתחם שבין 6,000-30,000 ₪.

עוד טען כי הנאשמים חסכו בזמנו של בית הדין ולכן בשקלול כל הגורמים והנסיבות, לרבות חומרת העבירות בהן הורשעו, ביקש כי ייגזר על הנאשמים יחדיו קנס של 30,000 ₪ בגין העסקה שלא כדין ו- קנס בסך 10,000 ₪ בגין אי עריכת ביטוח לשני הנאשמים יחדיו.

עוד ביקש, כי הנאשמים יחתמו על התחייבות להימנע מעבירה נוספת דומה למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין והוסיף כי תיקון 15 לחוק עובדים זרים, חל בענייננו.

ב"כ הנאשמים טען כי יש להתחשב בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים לקולא, משום שהוריי הנאשמת, שהנם אנשים מבוגרים וחולים, גרים בביתם, עקב מצבו הקשה של אבי הנאשמת שסובל מסרטן שהתפשט בגופו ועמד בפני כריתה של רגל והוא היה מוגבל מבחינה תנועתית ומבחינה קוגנטיבית (דמנציה).