הסכם פשרה מהותו ושאלת הפרתו

השופט א' א' לוי:

העובדות

1. בין תחנת שירות ר"ג )להלן - "המערערת"( לחברת סונול ישראל בע"מ )להלן-
"המשיבה"(, קיימת מערכת יחסים חוזית ארוכת שנים. תחילתו של קשר חוזי זה בהסכם בו
מינתה המשיבה את המערערת כמפיצה של מוצרי הנפט שלה בתחנה. בשנים 1966 ו-1969 נחתמו
שתי תוספות להסכם המקורי, ובראשונה הסכימו הצדדים לאמץ את המלצותיה של "ועדת
דינשטיין" משנת 1963 ביחס למה שהוגדר כ"דמי שימוש עבור שטח הקרקע עליו בנויה תחנת
הדלק, למעט שירותי סיכה ושירותים אחרים" )להלן - "דמי שימוש"(. החוזה הוארך מעת
לעת, עד שביום 7.2.89 נחתמו שני הסכמים נוספים הנוגעים לאופן הפעלת התחנה והשירותים
המצויים בה, לתקופה של שבע שנים )להלן - "הסכמי הבסיס"(. בהסכמים אלה נקבע, כי בתום
שבע השנים יוארך תוקף ההסכם לתקופות קצובות של שנה אחת, אלא אם תינתן על ידי אחד
הצדדים, 90 ימים לפני גמר התקופה, הודעה בכתב אודות ביטול ההסכם. בשנת 1996 הוארך
החוזה לשנה נוספת באמצעות חתימה על תוספת )להלן ההסכם משנת 1996(, ובסעיף 3 של אותו