הסכם ממון שבו מזונות גבוהים אם הבעל יסרב לתת גט

בפנינו תביעת האישה לגירושין, והתקיים דיון ראשון לבירור התביעה כמפורט בפרוטוקול.

בדיון התברר כי חמש שנים לאחר הנישואין הצדדים ערכו הסכם ממון מפורט שאושר וקיבל תוקף בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה.

סעיף 47 להסכם הממון כולל מרכיב שיש בו משום כפייה על הגירושין, ובדיון עלתה השאלה האם יהיה ניתן לזמנם לסידור הגט, כל עוד סעיף זה בתוקף, מאחר שסעיף זה גורם שהגט אינו ניתן מרצון חופשי של הבעל.

 התובעת באמצעות ב"כ התבקשה להתייחס לשאלה הנ"ל, אולם עמדתה לא התקבלה במועד שנקבע, ולבקשת הנתבע למתן החלטה, מחליט בית הדין כדלהלן.

ביום כ"ו תמוז תש"ע (8.7.2010) ניתן בבית המשפט לענייני משפחה פסק דין לאישור הסכם ממון שנחתם ע"י הצדדים.

בסעיף 47 להסכם נכתב:

"לא ייתן האיש גט תוך 120 יום מיום דרישתה, יהא האיש חייב לשלם מזונות לאישה בסך בשקלים השווה ביום תשלומו בפועל 10,000 שקל לחודש מיום דרישתה לגירושין ועד שייתן לה גט בפועל, וזאת בלי קשר להכנסתה של האישה מעבודה או מנכסים או מכל מקור שהוא".

עלינו לדון אם סעיף כזה הוא כפייה על הגירושין, והאם יש להורות לבטלו בטרם יקבע מועד לסידור הגט.

סכום זה של 10,000 שקל לתשלום לאישה בגין סירוב הבעל לתת גט יכול להיחשב כתשלום ראוי על פי דין, רק בכפוף לכך שבית הדין פסק שעל פי הדין הבעל חייב במזונות אשתו ובסכום זה. בהיעדר פסיקה כזו, הרי שסכום כזה ייחשב כקנס המושת על הבעל בגין סירובו לתת גט, שנקבע בזמנו בהסכמה.

הבית יוסף (אה"ע סי' קלד) מביא שתי שיטות בדינו של גט הניתן לאחר שהבעל נאלץ ליתנו עקב קנס שהושת עליו: שיטה אחת היא שיטת הרשב"א בתשובה חלק ד' סי' מ', הפוסל גט כזה, ושיטה שנייה היא שיטת הרב מימון נג'אר, המכשיר אותו.

במקרה שבפנינו, כפי הנראה לא נעשה קנין עם הבעל לתת תוקף להתחייבותו הנ"ל, אומנם הסכם חתום הוא תקף מדין קנין סיטומתא. למרות זאת, מעיון בתשובת הרשב"א ובכמה מגדולי האחרונים ומגדולי פוסקי זמנינו עולה כי הדרך המקובלת והמרווחת בביאור תשובת הרשב"א היא, שדבריו נאמרו גם בנסיבות שבהם הקנס בר תוקף על פי ההלכה.

 נציין כי המאירי (בית הבחירה גיטין פח, ב) שהוא הרב השואל את הרשב"א, וקבל את דבריו הלכה למעשה, כתב בלשון זו:

עישוי זה שהוזכר במשנתנו – לא סוף דבר שחבטוהו והיכוהו על כך, אלא כל אונס במשמע, אפילו אונס ממון, כגון שהיו כובשין את ממונו עד שיגרש או הטילו עליו קנס על ידי גויים, ואפילו קיבלה מעצמו, כל שנתחרט וכופין אותו לקיים מצד הקנס – אונס גמור הוא.

מסתימת דברי המאירי שכתב "ואפילו קיבלה מעצמו", עולה בבירור שלא חילק בין קנס בר תוקף לקנס שאינו בר תוקף. אומנם ביחס לדברי הרשב"א בתשובה יש מקום לדון כיצד אירע אותו מקרה, אך ביחס לדברי המאירי שנכתבו כפסיקת הלכה עקרונית, אילו סבר שיש לחלק בין סוגי הקנסות היה מציין חילוק זה.

בשו"ת אגודת אזוב (אה"ע סי' יט) הוכיח מדברי הרשב"א באותה תשובה שהקנס היה מחויב על פי הדין:

מוכח מדברי הרשב"א ז"ל מיניה וביה דעל כורחך איירי בשהשעבוד היה באופן המועיל על פי דין תורה, ואפ"ה ס"ל דחשיב אונס. דזה לשון הרשב"א: "...אם נפשך לומר כ'תליוה וזבין' הוא זה, דכיון שקיבל על עצמו מדעתו קנס אלף דינרים ובנתינת הגט הרוויח ממון זה הוה כמקבל ממון דעלמא – לא היא; שאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מן הפסד ממון, וגריע טובא מהפקעת שאר וכסות דמפטר מינייהו על ידי הגט דלא חשבינן להו כקבלת ממון". ואם איתא דהרשב"א לא איירי אלא כשהחיוב של אלף דינרים לא היה על פי דין תורה, אלא שהיו רוצים לאונסו באותו סך אשר לא כד"ת, האיך ס"ד דהרשב"א מעיקרא למימר דהוה כ'תליוה וזבין' מפני שהרוויח בנתינת הגט, הסך הנזכר. מה ריווח הוא זה במה שלא נתחייב בו מעולם אלא שהיו רוצים לאונסו שלא מן הדין ובנתינת הגט ניצול מן האונס?... אלא ודאי דהרשב"א איירי כשהחיוב בסך אלף דינרים אם לא יגרש היה באופן המועיל על פי דין תורה או על פי דינא דמלכותא... ועל זה השיב הרשב"א ז"ל שפיר דאפילו הכי לא דמי ל'תליוה וזבין' משום דאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מן הפסד ממון.

ושם (ס"ק ח) כתב גם לבאר החילוק בין דינו של התשב"ץ (ח"א סי' א), שקבע שאם אונסים אותו על ממון כדין והוסכם לתת גט ולפטרו מאותו ממון שאינו גט מעושה, לבין דינו של הרשב"א:

ומ"ש התשב"ץ... זהו דווקא בשאין הכפייה תלוי בגירושין, שהרי גם אם לא יגרש כ"ש שיחויב בפריעת הכתובה, אלא שהם רוצים לוותר לו פירעון הכתובה בעבור שיגרש, וכיון שכבר הוא מחוייב ממון זה, הו"ל כאילו נטל ממון או מחילת החוב. מה שאין כן כשעיקר חיוב הקנס תלוי בגירושין, שאם הוא מגרש לא חל עליו חיוב כלל, דהו"ל כהצלת הפסד דחשיב אונס כמ"ש הרשב"א.