הסכם גירושין - קבלת תביעה לביטול הסכם בטענה שהוא פיקטיבי

רקע כללי

לפנינו תביעת האישה להורות על אכיפת הסכם הגירושין, שנחתם בין הצדדים לפני כארבע עשרה שנים, שבו נקבע שהבעל יעביר זכויותיו בדירה המשותפת על שמה של האשה. אף על פי שהצדדים התגרשו בבית הדין, העברת חלקו של האיש בדירה לטובת האישה לא בוצע עד היום. בנוסף, תובעת האישה פיצוי על עבודתה לצד בעלה בעסק שהפעיל במהלך השנים שאחר הגירושין.

לטענת האיש, מדובר בהסכם למראית העין, הסכם פיקטיבי, ועל כן אין מקום לממשו. כמו כן, טוען האיש שהאישה אינה זכאית לכל פיצוי, מן השיקולים שיפורטו להלן.

הצדדים נישאו זה לזה בי"ח בחשוון תשמ"ב (25.11.81). במסגרת עסקי הרהיטים הם צברו חובות, עזבו לחו"ל בשנת 1999 וחזרו לארץ בשנת 2000. בנם של הצדדים נפטר בט"ו בתמוז תש"ס (18.7.2000). הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני בתאריך ח' באדר א' תשס"ג (10.2.2003). בטרם הגירושין, בתאריך כ"ה בתשרי תשס"ג (1.10.2002) חתמו על הסכם גירושין נשוא התביעה שלפנינו, והוא אושר בבית הדין וניתן לו תוקף של בפסק דין בתאריך ט' בשבט תשס"ג (12.1.2003).

אין חולק כי לאחר הנישואין הצדדים חזרו לגור תחת קורת גג אחת, וכשבע שנים לאחר הגירושין, במהלך שנת 2010 או 2011 נפרדו בעקבות סכסוך.

בית הדין סידר גט נוסף לצדדים.

טענות האשה

לטענת האשה, הם עזבו לחו"ל בשנת 2000 בשל מחלתו של הבן, וכמו כן חזרו לארץ בשל חזרת מחלתו של הבן והצורך בהשתלת מח עצם. לדבריה, הרקע לגירושין היה בגידות הבעל, אלימות והשפלות שחוותה. הגירושין היו אמתיים ולא פיקטיביים וכך גם הסכם הגירושין.

בהסכם הגירושין שנחתם בתאריך 1.10.2002, נקבע כי הבעל מתחייב להעביר את זכויותיו בדירה ללא תמורה. תביעתה היא להורות על ביצוע פסק הדין, והעברת זכויות הבעל בנכס על שמה.

בנוסף, לטענת האישה היא זכאית לפיצוי בשל עבודתה במסגרת העסק שלטענתה הוא עסקו של האיש, במהלך השנים 2002 ועד 2011. לדבריה, מדובר בעסק של האיש, אשר נרשם על שם הבן למראית העין בלבד. כמו כן, לדבריה עבדה במקום בהיקף משמעותי, עבדה מול לקוחות וכן בניהול חשבונות של העסק. האישה הביאה ראיה על כך שעבדה מול ספק מסוים. הסעד המבוקש הוא פיצוי על העבודה שלא קיבלה תמורה בעבורה.

האישה הביאה ראיות על קשריו של הבעל עם נשים אחרות, והבעל אף הודה על קיום קשרים עם נשים בשנים שלאחר הגירושין.

טענות האיש

לטענת האיש הצדדים עזבו את ישראל בשנת 1999 רק בשל החובות. שבו לארץ בשל חזרת מחלתו של הבן. הגירושין היו כל כולם מן הפנים ולחוץ, וכל מטרתם ומטרת ההסכם הייתה להבריח נכסים מנושים אשר צבאו על הבעל.

לדבריו, אף על פי שהחובות העסקיים הם חובות שאמורים להיות מוטלים אף על האשה, משום מה לא רדפו את האישה ולכן רצו להעביר את זכויותיו בדירה לאשה. היקף החובות שרבצו על הצדדים באותה עת, היה כחמש מיליון ש"ח.

ביטוי לכך שלא חשבו לבצע את ההסכם באופן מעשי הוא שלמרות שכתוב בהסכם שהבעל יחתום על ייפוי כח טרם החתימה על ההסכם, הוא לא עשה זאת.

הם המשיכו לחיות באותו בית, מיד לאחר סידור הגט, שכן כלל לא היה סכסוך באותה עת. במהלך השנים לאחר הגירושין, המשיכו לחיות יחדיו, כאשר עברו כמה מקומות מגורים בשל החובות. עוד קודם הגירושין, הם ניסו להעביר את הבית על שמו של הבן, אך לא יכלו לעשות זאת בשל העיקולים.

ביחס לקשריו עם נשים, הוא טוען שהתחיל בקשר עם נשים אחרות רק כעשר שנים לאחר הגירושין.

לטענת האיש בשנת 2006 הוא השקיע כספים בשיפוץ הדירה נשוא הסכסוך, בעלות של 22,000 ש"ח, והדבר מבטא את ההבנה של שני הצדדים שהבית הוא בבעלות משותפת. בנוסף, הוא שכר את הדירה מן האשה, בעלות של כמחצית משווי דמי השכירות המקובלים. צירף את הסכם השכירות.