הסכם בין יורשים אינו מצדיק התנגדות לצו ירושה

האם יש מקום לדון בהתנגדות לצו ירושה בשל הסכם בין יורשים?

האם יש מקום לדון בהתנגדות לצו ירושה בטענה כי האלמנה אינה בגדר "בת זוג"?

אלה הן השאלות נשוא החלטה זו, שעניינה בקשה לסילוק על הסף של התנגדות לצו ירושה.

א.         תמצית ההליכים:

א.1.      המנוח מ.ט. ז"ל, בעלה של המבקשת 1, הלך לבית עולמו ביום 29.1.12.

            למנוח ולמבקשת שלושה ילדים משותפים, הם המבקשים 4-2; 

            למנוח אף שלושה ילדים מנישואיו הקודמים, הם המשיבים 3-1.

בין המנוח לבין אלמנתו התנהלו הליכים בבית משפט זה בעניין מזונות, ואף הליכים בבית הדין הרבני, בהם תבעה האלמנה גירושין בעוד המנוח דרש שלום בית. המנוח נפטר בעוד הצדדים נשואים.

א.2.      ביום 22.5.12 הגישה האלמנה בקשה לצו ירושה, בה ביקשה לקבוע, על פי הוראות חוק הירושה, כי היא יורשת מחצית מן העזבון, בעוד ששת ילדי המנוח יורשים כולם יחד את המחצית הנוספת, כאשר כל אחד מהם זכאי לקבלת 1/6 מן המחצית, היינו 1/12 מן העזבון.

א.3.      ביום 18.6.12 הגישו המשיבים 1-3 התנגדות למתן צו הירושה.

טענתם המרכזית היא כי ביום 9.2.12 הגיעו כלל היורשים להסכם לפיו יתחלק העזבון בין שבעת היורשים (לרבות האלמנה) שווה בשווה, כך שכל אחד מהם יקבל 1/7 , כאשר האלמנה, בנוסף לאותה 1/7, תקבל גם אם קצבת השאירים. ההסכם נערך בכתב יד וחתום על ידי כלל היורשים. המשיבים פנו לבית הדין הרבני בבקשה לאישור ההסכם והוזמנו לדיון ביום 3.5.12. ואולם, ביום 24.4.12 הודיעה האלמנה לבית הדין הרבני (כאשר הפעם הינה מיוצגת) כי מסרבת להסמיך את בית הדין לדון בעניין ירושת המנוח. משכך, ביקשה לבטל הדיון שנקבע, וזה אכן בוטל.

טענתם הנוספת של המתנגדים היא כי נוכח התנהגות המבקשת כלפי המנוח בחייו, לרבות הגשת תביעת המזונות והעובדה שעזבה אותו בלא אמתלה מבוררת (לטענתם) אין מקום לאפשר לה לרשת אותו כלל, ויש לחלק העזבון בין ששת ילדי המנוח בחלקים שווים ביניהם.

א.4.      ביום 5.8.12 עתרה המבקשת למחיקת ההתנגדות על הסף.

באשר לטענתם המרכזית של המתנגדים בעניין ההסכם הנטען, טוענת האלמנה כי אין באמור בבקשה כדי לשלול קיומו של צו הירושה, בהיותו צו דקלרטיבי בלבד, המצהיר על מצב היורשים על פי דין, ותו לא. לשיטתה, שאלת קיומו של הסכם או העדרו אינה מעלה ואינה מורידה, שכן על מנת לברר שאלת תקפו של ההסכם, על המשיבים לנקוט הליך נפרד.

עוד טענה כי אף לגוף העניין אין מקום לקבל את ההתנגדות, נוכח העובדה שכאלמנה שוכנעה לחתום על ההסכם תחת לחץ, בתוך 30 ימי האבל, מבלי להיות מודעת לזכויותיה על פי דין, ומתוך מתן אמון בדברי המשיב 1 לפיו על פי החוק מתחלק העזבון בין כלל היורשים שווה בשווה.

לטענתה, רק לאחר שפנתה לקבלת ייעוץ משפטי (עקב בירור זכויותיה ממקום עבודתו של המנוח בעיריית אשדוד), נתחוור לה כי זכאית לקבלת מחצית העזבון ומטעם זה עתרה לביטול הדיון בבית הדין הרבני.

באשר לטענה הנוספת, המתייחסת לעצם זכותה של האלמנה לרשת את המנוח לאור מערכת היחסים ביניהם, סבורה היא כי אין כל מקום לדון בה.  המבקשת מדגישה כי הוכרה כאלמנתו של המנוח במוסד לביטוח לאומי ובפני גורמים אחרים, כי המנוח הוא שסירב ליתן לאלמנה את גיטה, ועל כן אין כל מקום לטענות מסוג זה.

בשולי הבקשה נטען כי יש להורות למשיבים על הפקדת ערובה כתנאי לבירור התנגדותם, לפי תקנה 519 לחוק סד"א, על מנת להבטיח את הוצאות המבקשת.

כאן המקום לציין כי בקשה כאמור יש להגיש בהליך נפרד, אשר יש מקום לשקול נקיטתו רק במצב בו קיים חשש לכך שהצד המתבקש להפקיד ערובה לא יוכל לעמוד בהוצאות ההליך המשפטי. בהעדר טיעון בעניין מצבם הכלכלי של המשיבים, אין מקום לדון בטענה.