המוסד לביטוח לאומי נ' פסקל

פסק דין

1.ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 18.10.12 (להלן ובהתאמה – החוק, הוועדה).

2.המשיב נפגע בתאונת דרכים שהוכרה כפגיעה בעבודה ביום 18.9.11, "צליפת שוט" בה נפגע בצוואר ובגב.

3.ועדה מדרג ראשון קבעה כי למשיב לא נותרה נכות בעקבות התאונה והמשיב הגיש ערר על החלטתה. הוועדה התכנסה ביום 18.10.12, שמעה את המשיב ובא כוחו, בדקה אותו בדיקה נוירולוגית ובדיקה אורתופדית וקבעה כי "לאור הממצאים הקליניים הוועדה מקבלת את הערר וקובעת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 37(7)א'. מבחינה נוירולגית לא נותרה נכות."

4.לטענת המערער, החלטת הוועדה אינה מנומקת, הוועדה התעלמה ממצבו הרפואי של המשיב בעבר ולא ערכה חשבון עובר ושב. בנושא ניכוי מצב קודם, המשיב המציא תיעוד רפואי וכן הפנה להחלטת ועדה רפואית בתיק תביעה בגין פגיעה בעבודה מיום 27.11.02, בה המשיב נפגע בצווארו ונקבעה לו נכות בשיעור 5% לפי סעיף 37(8)(א) מותאם.

5.לטענת המשיב, תיקו הרפואי עמד בפני הוועדה וחזקה שהוועדה מילאה את תפקידה כראוי ועיינה בו. הוועדה אינה מחוייבת להתייחס לכל אחד מהמסמכים בתיק הרפואי ואם לא עשתה כן, יש להסיק כי הוועדה לא ייחסה להם משמעות המצריכה אזכור או ניכוי מצב קודם. בנוסף, אם המערער סבר כי יש לנכות מצב קודם, היה עליו להגיש ערר על החלטת הדרג הראשון.

המסגרת המשפטית

6.על פי החוק, במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים, בית הדין מוסמך לדון רק בשאלות משפטיות. במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (22.6.2006)).

7.אחת החובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה, על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983), דב"ע מג/ 01-1356 לביא – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130 (1985)). בדב"ע לה/ 01-129 שריקי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 206 (1975) נפסק כי –

"ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא שגם בית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק."

8.בסוגיית ניכוי מצב קודם, המוסדרת בסעיף 120 לחוק, ההלכה הפסוקה נקבעה בדב"ע נג/46 - 01 מרגוליס – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 364 (1994) (להלן - הלכת מרגוליס) ולפיה ניכוי מצב קודם יכול שייעשה על סמך נתונים מוכחים שאובחנו במבוטח טרם קרות התאונה, ואשר היתה יכולה להקבע בגינם נכות, אם היה נבדק על ידי הוועדה לפני קרות התאונה.

על יסוד כל אלה יש לבחון את החלטת הוועדה.

9.מהחלטת הוועדה ניכר כי בהתאם לממצאי הבדיקה הקלינית שערכה למשיב, היא סברה שסעיף הליקוי המתאים הוא סעיף 37(7)(א'). יחד עם זאת, משהחלטת הוועדה לקונית והיא לא האריכה בנימוקים, היא חסרה התייחסות לעברו הרפואי של המשיב.

צודק המשיב כי הוועדה אינה מחוייבת להתייחס לכל אחד מהמסמכים הרפואיים שבתיקו הרפואי וכי חזקה שהוועדה עיינה בכלל החומר שהוצג בפניה ואשר מצויין בפרוטוקול הוועדה. לדעתי, אף אין פגם בכך שהוועדה לא עיינה בתיק התאונה משנת 2002, שם המשיב נפגע בצווארו, מאחר שהוועדה מצאה כי בעקבות התאונה משנת 2011, נותרה למערער נכות רק בעמוד השדרה המתני (הגם שניתן היה לטעון אחרת, בשים לב לכך שבשתי התאונות, המשיב הוכר כמי שנפגע בצווארו).

10.למרות האמור לעיל, מאחר שהמערער הצביע על תיעוד קודם, שבו נמצא ממצא של "תנועות מוגבלות בגב התחתון...", אני סבורה שיש לקבל את הערעור.

בסעיף 120(א) לחוק נקבע כי "בקביעת דרגת נכות לא ישימו לב לכל מום, פגם או ליקוי מלידה או כתוצאה ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת שהיו לפני הפגיעה שבקשר אתה מוערכת דרגת הנכות, וכן לכל מום, פגם או ליקוי שבאו ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת אחרי פגיעה בעבודה כאמור אם אינם תוצאה ישירה מאותה פגיעה בעבודה."

כלומר, במסגרת שיקולי הוועדה בקביעת נכותו של הנפגע בעבודה, עליה להתייחס לשאלת ניכוי מצב קודם. אכן, כפי שטען המשיב, לא בכל מקרה יהא על הוועדה לציין באופן מפורש כי אינה מוצאת עבר קודם. פעמים רבות קביעה זו משתמעת מהחלטת הוועדה. ברם בעניינו של המשיב, המערער הצביע על תיעוד של מגבלה בגב תחתון. משהוועדה לא התייחסה לתיעוד זה ואף לא אזכרה אותו בפרוטוקול, לא ניתן לדעת אם הוועדה היתה מודעת לו.

לפיכך, בנסיבות אלה יש מקום להחזיר את עניינו של המשיב לוועדה, על מנת שתתייחס לתיעוד זה ותנמק אם יש בו לשנות את החלטתה.

11.המערער הוסיף וטען כי יש להפנות את הוועדה לכלל התיעוד הרפואי, ממנו עולות תלונות על כאבים, מאחר שכלל התלונות יכולות להתאים לסעיף ליקוי כללי של מגבלה בתנועה.

בהתחשב בכך שעיקר התלונות הרשומות בתיק הרפואי הן של כאבים, אשר על פי הדין אינם מקנים אחוזי נכות, איני סבורה כי יש מקום להפנות את הוועדה עם ההנחיה המבוקשת. ממילא מאחר שהוועדה תופנה לרישום מסוים בתיקו הרפואי של המשיב, אם לפי שיקול דעתה המקצועי הוועדה תסבור כי עליה לעיין בכלל תיקו הרפואי, היא תוכל לעשות כן ולהסיק ממנו את המסקנות הרפואיות המתאימות.