המוסד לביטוח לאומי נ' סלם

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 6/10/13 (להלן: הוועדה), אשר קבעה למשיב 19% נכות מיום 24/12/12 (להלן: ההחלטה).

2.טענות המערער:

2.1על אף שהוועדה רשמה כי עמד בפניה אישור מעביד מיום 7/4/13 לפיו המשיב אינו חשוף לרעש בשנים האחרונות ולכל הפחות החל משנת 2008, זו העדיפה להסתמך על תיאורו של המשיב בפניה כי בעבודתו בהשקיה עובד במקומות שונים פתוחים כשמסביב רעש של מכוניות ומשאיות תחבורה. שגתה הוועדה עת התעלמה מאישור המעביד שעמד בפניה.

ביחס לאמור ציינה הוועדה כי על פי תיאור המשיב ברור שבשנים האחרונות חשיפתו לרעש היא פחותה ממה שהיה בעבר אך עדיין קיימת ומצדיקה את הירידה בשמיעה הנוספת שהייתה בשנים שבין 12/07 ועד 1/13. נוכח האמור דחתה הוועדה ערר המערער והותירה החלטת הוועדה מדרג ראשון על כנה.

2.2שגתה הוועדה עת לא שקלה את השפעת גילו של המשיב על הירידה הנוספת בשמיעה שנצפתה בשנים 12/07 עת היה המשיב בן 52 ל- 1/13 עת היה בן 58.

2.3כאשר נדרשת הוועדה לבירור עובדתי בסמכותה לפנות לפקיד תביעות לעריכת הבירור. אין הוועדה נדרשת לבצע בדיקות רעש כשבדיקות אלה דינן להתבצע במסגרת בירור עובדתי, אולם בסמכותה לבקש לערוך בדיקות אלה ואף במקרים מסוימים חובתה לעשות כן. במקרה דנן עת קיימת לכאורה סתירה בין דברי המשיב למכתב מעסיקו היה על הוועדה לבצע האמור.

קביעת הוועדה כי רעש מגיזום ומכוניות יכול להתפרש כרעש מזיק אינה סבירה בעליל.

3.טענות המשיב:

3.1המכתב של המעביד עמד בפני הוועדה וכך עולה בסעיף 12 לפרוטוקול ותיאור המסמכים שעמדו בפני הוועדה. המערער מלין כנגד קביעת הוועדה שהרעש אליו נחשף המשיב מספיק על מנת להגיע להחמרה בשמיעה, המשיב יטען כי השאלה באם רמת רעש מסוימת יכולה להביא להחמרה בשמיעה היא הכרעה רפואית שנמצאת בסמכות הוועדה, הוועדה תישאלה את המשיב והתייחסה לדבריו ונתנה אימון בגרסתו דבר ששוב נמצא בסמכותה.

ככל שהייתה מחלוקת לגבי חשיפת המשיב לרעש מזיק בעבודתו הרי שפקיד התביעות היה אמור לברר את העניין ובמידה ולדעתו אין חשיפה לרעש על פקיד התביעות היה להוציא מכתב דחייה, מה שהיה מאפשר למשיב לערער לבית דין לעבודה ולהביא עדויות וראיות מטעמו.

3.2אי אפשר לחייב את הוועדה להורות על ביצוע מדידות רעש וקבלת הערעור משמעותו תהיה שכל פעם שתהיה מחלוקת בין הנפגע לבין המעסיק בנוגע למידת החשיפה לרעש תהיה הוועדה מחויבת לבצע מדידות רעשים במקום העבודה והדבר בלתי הגיוני.

הוועדה נעדרת הכלים לערוך בירורים עובדתיים עמוקים, המשיב מנוע מלהביא ראיות ועדויות מטעמו ולכן אין לפגוע בזכויותיו ולאפשר בירור עובדתי חד צדדי בלבד.

3.3משהתייחסה הוועדה לכל הטענות ולמלוא המסמכים ופירטה ונמקה מדוע לדעתה החמרה בשמיעה של המשיב קשורה בחשיפה לרעש, הרי שלא נפלה טעות משפטית בהחלטתה.

3.4המערער לדבריו לא ציין שהמשיב עובד בסביבה עם מסורים והדבר ידוע כמפיק רעש מזיק, בנוסף הוועדה מתייחסת בבירור לכך כי המשיב היה חשוף לרעש פחות מבעבר ולכן לא ניתן לומר שהוועדה התעלמה או לא נתנה דעתה לטענות המעסיק.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת (ראה פסק דין בל 114/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 213).

5.על פי עקרון זה תבחנה טענות הצדדים.

6.לאחר שעיינתי בכתב הערעור ונימוקיו, בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני ב"כ בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור.

7.לא מצאתי בנימוקי הערעור כל נימוק משפטי שיצדיק התערבותו של בית הדין בקביעות הוועדה הרפואית לעררים, קביעות אשר הינן קביעות רפואיות מקצועיות שהסתמכו על חומר רפואי שהיה בפני הוועדה ולאחר שעיינה בבדיקות השמיעה מטעם המשיב ולאחר שהוועדה שמעה ורשמה תלונות המשיב ורשמה ממצאיה לאחר בדיקה מקיפה שערכה לו.