המוסד לביטוח לאומי נ' ברקת

פסק דין

1.בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 7/11/11 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה כי נכותו הצמיתה של המשיב היא בשיעור 18.75% מיום 1/3/11 ("ההחלטה").

2.טענת הערעור היא שהוועדה טעתה טעות משפטית משהחליטה להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956) ("התקנות"). המערער טוען כי לאור תקנה 15(ב) לתקנות, הואיל והמשיב חזר לעבודתו ונכותו לא הביאה לירידה ניכרת בהכנסותיו, הרי שלא היה מקום להתחשב במקצועו ולהפעיל את תקנה 15, כפי שעשתה הוועדה.

3.המשיב טוען כי השאלה אם להפעיל את תקנה 15 מצויה בשיקול דעתה המוחלט של הוועדה, וכי מדובר בקביעה רפואית-מקצועית, ושמכך לא נפל פגם משפטי בהחלטתה.

הרקע

4.בטרם יוכרע הערעור לגופו, להלן תמצית עובדותיו:

א.המשיב נפגע בתאונת עבודה ביום 26/11/09.

ב.הוועדה הרפואית לעררים, בישיבתה מיום 28/8/11 קבעה למשיב נכות צמיתה בשיעור 15%, החל מיום 1/3/11, בגין הגבלה קלה-בינונית בתנועות עמוד השדרה הצווארי, לפי פריט ליקוי 37(5)(א)-(ב) לתקנות.

ג.הוועדה ביקשה להתייעץ עם ועדת רשות לעניין הפעלת תקנה 15 לתקנות.

ד.ועדת הרשות קבעה בפרוטוקול הדיון מיום 4/10/11:

"לדבריו בפני הוועדה הרפואית לעררים מיום 8.8.11 'עובד פחות שעות'. כך גם עפ"י תשובת המעסיק מיום 5.9.11. יחד עם זאת, חזר לעבודתו כנהג ובבדיקת הכנסותיו בחודשים 5-6-7/2011 לעומת רבע השנה שלפני הפגיעה נמצאה ירידה בשיעור 17%, שאינה ניכרת. כמו כן, מעיון בתלושי השכר עולה כי מבצע גם שעות נוספות גם לאחר הפגיעה".

בהמשך, ציינה ועדת הרשות את המלצתה:

"משלא מתקיימים בו שני התנאים ההכרחיים של אי מסוגלות לעבודתו ושל ירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל ומשאין השפעה לגילו, ממליצה ועדת הרשות שלא להפעיל תקנה 15".

ה.ביום 7/11/11, לאחר שקיבלה את דו"ח ועדת הרשות, סיכמה הוועדה את הדיון בעניינו של המערער, וקבעה:

"הוועדה עיינה בפרוטוקול ועדת רשות מיום 4.10.11 וכן עיינה בדו"ח פקידת תביעות מיום 13.9.11 המצביע על ירידה של 17% בשכר. התובע הינו נהג מקצועי באוטובוס של חב' אגד. הנכות שנקבעה הינה לעניין הגבלה בתנועות ע"ש צווארי. בהיבט הרפואי ברור כי אין התובע יכול לעבוד באותו מקצוע כפי שעבד טרם פציעתו, ולפיכך הוועדה מפעילה תקנה 15 ב- 1/4".

ו.הוועדה קבעה, אפוא, כי נכותו הצמיתה של המשיב היא בשיעור 18.75% מיום 1/3/11.

הכרעה

5.אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר שבתיק, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל. משנקבע על ידי הוועדה הרפואית לעררים כי חלה "ירידה של 17% בשכר", ממילא לא מתקיים במשיב תנאי הכרחי להפעלת התקנה בדבר ירידה ניכרת בהכנסותיו, כך שאפילו תתקבל קביעתה הרפואית של הוועדה כי "אין התובע [המשיב – א.ט.] יכול לעבוד באותו מקצוע כפי שעבד טרם פציעתו", לא יהא בכך די לעניין הפעלת תקנה 15. משלא התקיים במשיב אחד מהתנאים ההכרחיים להפעלת תקנה 15, טעתה הוועדה משהחליטה להפעיל את התקנה. משכך דינו של הערעור להתקבל.

6.תנאי להפלת תקנה 15 בנוסחה דהיום הינו קיומם של שני תנאים במצטבר: ירידה בהכנסות וכן העדר מסוגלות לחזור לעבודתו. לאמור: גם אם הנפגע אינו מסוגל לחזור לעבודתו, אך לא חלה ירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו - לא קמה לוועדה סמכות להפעיל את התקנה ואין מקום להגדלת נכותו, מחד; ומאידך, אם הוא מסוגל לחזור לעבודתו ולא חזר אליה אזי למרות שחלה ירידה ניכרת בהכנסותיו - אין מקום להגדלת דרגת נכותו על פי התקנה.

7.אשר לעניינו של המשיב: אפילו אם המשיב לא היה חוזר לעבודתו כנהג אוטובוס בחברת אגד, הרי מכיוון שלאור חוות דעת הרשות לא חלה ירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו, הרי שעל פני הדברים לא היה מקום להגדיל את דרגת נכותו על פי תקנה 15. כאן מן הראוי לציין, כי ירידה ניכרת בהכנסות הינה בשיעור של כ-25% ומעלה בהשוואה להכנסות קודם לתאונה, ואצל המשיב נמצאה ירידה בהכנסה בשיעור 17% בלבד (ראו: עב"ל 180/09 המוסד לביטוח לאומי – שמריה בן אלטא, ניתן ביום 11/11/10).