המ"ש 4878-02-15 שלום - פסקדין

המבקש פנה בבקשה לבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 ולהורות על הארכת מועד להישפט בגין הדוח נשוא הבקשה.

המבקש נימק בקשתו בכך שיגרם לו עיוות דין באם תידחה בקשתו, שכן לדבריו קיימים ליקויים בחומר הראיות. לדבריו בניגוד למצויין בדוח לא קיבל את הדוח לידיו ולא ידע על המועד האחרון להגיש בקשה להישפט.

המשיבה מתנגדת לבקשה, לדבריה מדובר בדוח משנת 2009 אשר נמסר למבקש ביד ואין בבקשתו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו.

בנסיבות אלו עותרת המשיבה לדחיית הבקשה.

בית-המשפט שנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט צריך לשקול שיקולים דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם:

על המבקש להראות שמתקיים לפחות אחד משני התנאים המצדיקים פתיחת השער של בית-המשפט: האחד – סיבה מוצדקת לאי הודעתו במועד על בקשתו להישפט. השני- גרימת עיוות דין, אם הדיון בבית-המשפט, לא יתקיים.

טעמים אלה אינם מצטברים, וראו: עניין סוריאה איטליא (רע"פ 9142/01 תק-על 2003(3) 2077) בסעיף 8 לפסק הדין, לאמור:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".