המ"ש 2107-08-16 אבו ע'אנם נ' מדינת ישראל ואח'

לפניי בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב -1982.

על המבקש הוטל קנס בגין עבירה מיום 14.12.15 של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית (דו"ח תנועה מס' 52111562022). הדו"ח נמסר למבקש במעמד ביצוע העבירה.

לטענת המבקש ביום 25.2.16 שלח בא כוחו למפנ"א בקשה להישפט באמצעות שירות "דואר 24". מבירור טלפוני שערך ב"כ המבקש עם נציג מפנ"א נמסר לו כי הבקשה לא התקבלה. מבירור שערך עם דואר ישראל נוכח לדעת ב"כ המבקש כי במשלוח "דואר 24" לא קיים אישור משלוח דבר דואר ולכן אין באפשרותו להציג אישור. ב"כ המבקש ציין, כי ביום 14.4.16 הגיש בשנית בקשה להישפט וטען כי מדובר באיחור קל של כחודש ימים ולאור העובדה שהמבקש כופר באשמה, הוא מבקש לפנים משורת הדין מביהמ"ש להאריך את המועד להישפט על מנת למנוע עיוות דין.

הבקשה הועברה לתגובת התביעה אשר התנגדה לה וציינה כי אין למבקש להלין אלא על עצמו על שלא שלח את הבקשה במועד באופן המקובל בדואר רשום, בו יכול היה להציג אסמכתא על מועד משלוח הבקשה. יתרה מכך, המבקש לא הציג אישור על תשלום עבור שירות משלוח דואר 24 במועד האמור. עוד טענה, כי משחלפו למעלה מ-8 חודשים מיום ביצוע העבירה סבורה התביעה כי חלף המועד לקיים דיון בדוח זה.

דיון והכרעה

משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה לאחר המועד של 90 יום, שנקבע בסעיף 229(א) (ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה המיוחסת לו, כאמור בסעיף 229(חב) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.

בנסיבות שכאלה, קבע בית המשפט העליון כי יש מקום לשקול להיענות לבקשה להארכת מועד להישפט אך ורק במקרים בהם לא ידע ולא יכול היה המבקש לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו – ראה לענין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מ"י וכן רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מ"י .