הלפרין נ' כרמי ואח'

החלטה

הבקשה :

לפניי בקשה שהוגשה בתיק זה, ביום 15.1.12, במסגרתה עותר המבקש להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת עדי חן-ברק) מיום 8.8.11 (להלן: "פסק הדין הראשון"), בו נדחתה, נגד המשיב 6, הוא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (שייקרא, להלן: "המשנה ליועמ"ש"), תביעה כספית שהגיש המבקש, לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו, על פי הנטען, כתוצאה מעבודות שיפוץ שביצעו המשיבים 1-3 בבית המשותף בו מתגורר המבקש.

המשנה ליועמ"ש נתבע בבימ"ש קמא, בטענה, כי החלטתו לעכב הליכים בקובלנה פלילית שהוגשה ע"י המבקש נגד המשיבים 1-4 (להלן: "הקובלנה הפלילית"), היתה שגויה ולפיכך תבע ממנו המבקש "את עלבונו".

ביום 11.12.11 ניתן ע"י בימ"ש קמא, פסק דין נוסף, באותה תביעה (להלן: "פסק הדין השני"), לפיו נדחתה התביעה גם נגד שאר הנתבעים.

מניסוח בקשת המבקש, אשר בפניי, קשה להבין אם הוא מבקש לערער גם על פסק הדין השני, אולם מאחר ששאר הנתבעים בבימ"ש השלום צורפו כמשיבים לבקשה דנן ולאור התייחסות המבקש, בתשובותיו שהוגשו בהליך זה, גם למשיבים נוספים על המשנה ליועמ"ש, אתייחס לבקשה כאילו היא מתייחסת גם לפסק הדין השני.

המבקש מציין, כי פסק הדין השני, הומצא לו ביום 18.12.11 כך שיש להניח שעד מועד זה קיבל המבקש גם את פסק הדין הראשון ומכל מקום - מאז ועד הגשת בקשה זו, חלפו שלושה חודשים, ללא שבפי המבקש "טעם מיוחד" כנדרש, לאיחור בהגשת הבקשה.

המבקש טוען בבקשתו, כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור, בשל כך שקביעת בימ"ש קמא בפסק הדין הראשון, לפיה הוא דוחה את התביעה נגד המשנה ליועמ"ש, סותרת קביעה אחרת המצויה בפסק דין שניתן ביום 4.7.11 בתיק עק"פ 13668-04-11, על ידי בית משפט זה (כבוד השופט שפירא), שם נקבע, כי מי שעיכב את ההליכים בקובלנה הפלילית הוא היועמ"ש (ולא המשנה ליועמ"ש).

המבקש טוען, שהוא הסתמך על מסמכים שנחזו להיות חתומים ע"י המשנה ליועמ"ש, שהוגשו לביהמ"ש בהליך הקובלנה ועל טענות שנטענו, שם, ע"י המדינה, ולכן הוא עותר להארכת המועד להגשת ערעור ב- 60 יום, לפחות וזאת - "עד להתברר הענין, בין על דרך חקירת המשטרה, בין בדרך זימונו האישי של היועמ"ש ... לפני בימ"ש נכבד זה לשם אימות החתימות ובנוכחות המבקש".

עמדת המשיבים :

המשיבים 1, 5 ו- 6, מתנגדים לבקשה בטענם, בין היתר, שהיא נעדרת כל יסוד, משפטי או עובדתי. לפיכך, מבקשים הם לדחותה, תוך חיוב המבקש בהוצאות.

עוד נטען, כי לאור מועד מתן פסק הדין הראשון, חלף המועד להגשת ערעור עליו, עוד ביום 9.10.11. לטענתם, מאחר שהמבקש עצמו מציין, כי פסק הדין השני (שניתן ביום 11.12.11), הומצא לו ביום 18.12.11, הרי יש להניח שעד מועד זה קיבל המבקש את פסק הדין הראשון ומאז ועד הגשת בקשה זו, חלפו שלושה חודשים, המהווים איחור ניכר.

המדינה (בשם המשיב 6), טוענת עוד, כי התביעה בבימ"ש קמא לא גילתה עילה נגדה וכי, ממילא, הליך תקיפת החלטותיו של היועמ"ש בענין עיכוב הליכים, לא יכול להיעשות על דרך של הגשת תביעה לבימ"ש השלום.

המשיבה 5 מוסיפה ומצביעה על כך שהמבקש הינו תובע סדרתי ולתגובתה צורפו דוגמאות של הליכי סרק, כנטען, בהם פתח המבקש.

המשיב 1 מוסיף, כי המבקש גורר אותו להליכים משפטיים וכי הוא אף לא שילם הוצאות שנפסקו נגדו בהליכים קודמים וכן טוען הוא, כי פסק דינו של בימ"ש קמא מבוסס וסיכויי הערעור עליו, אפסיים.

דיון ומסקנות :

דין הבקשה דחיה.

המבקש לא הצביע בבקשתו על כל טעם מיוחד המצדיק קבלת הבקשה ואף נראה כי אין בה כל עילה לערעור על שני פסקי הדין שניתנו ע"י בימ"ש קמא, או איזה מהם.

המבקש כלל לא הסביר בבקשתו מדוע הגיש את הבקשה להארכת המועד, באיחור של כשלושה חודשים ובוודאי שלא נתן "טעם מיוחד" לכך, כנדרש בתקנות, בהתחשב בכך שמדובר במועד שנקבע בחיקוק.

יש לציין, כי על פי הדין ולאור החלטת בימ"ש קמא מיום 8.8.11 (אשר המבקש לא השיג עליה ולפיכך הפכה חלוטה), המאשרת את הודעת החסינות שהגישה המדינה, המשיבה הנכונה היא המדינה (ולא המשנה ליועמ"ש עצמו).