הכרעת דין בתיק ת.פ. 3087/07

1.      נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם את העבירות הבאות: עבירה של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של סחר בנשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין וכן עבירה של שהות בישראל שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

2.      על פי העובדות המיוחסות לנאשמים, ביום 8.7.07 נפגשו השניים בענתה, עם אדם שזהותו אינה ידועה למאשימה, על פי סיכום טלפוני מוקדם ביניהם. בפגישה זו מסר אותו אדם לידי הנאשמים שני אקדחים, ודרש 3,500 דינר ירדני תמורתם. השלושה הסכימו, כי התמורה תשולם לאחר שיצליחו הנאשמים למכור את האקדחים. יום למחרת, התקשר שוטר סמוי לנאשם 1, והשניים קבעו להיפגש באותו יום לשם מכירה וקניה של נשק. השוטר הסמוי הגיע למקום המפגש עם שוטר סמוי נוסף, סמוך למסגד בדחיית אל סאלאם שבענתה. המסגד נמצא בתוך שטח ישראל, ולנאשמים אין היתר שהיה כדין בישראל. זמן קצר לאחר שהגיעו השוטרים למקום המפגש, הגיעו הנאשמים. לבקשתם, הראו להם השוטרים את הכסף המזומן שבידיהם, והנאשמים הלכו להביא את האקדחים ממקום מסתור סמוך. מששבו, מסרו הנאשמים את האקדחים לידי השוטרים, ובכל אחד מהם מחסנית ללא כדורים. נאשם 1 ביקש סכום של 25,000 ש"ח עבור האקדחים, והוסיף כי בעוד כשעה יביא את הכדורים, וימסור אותם לשוטרים תמורת 15,000 ש"ח נוספים. בשלב זה נעצרו הנאשמים. עובדות אלה הן התשתית על פיה מיוחסות לנאשמים העבירות המפורטות לעיל.

יריעת המחלוקת

תשובת נאשם 1 לאישום

3.      נאשם 1 הודה בעובדות כתב האישום (עמ' 50 לפרוטוקול מיום 30.3.08). יחד עם זאת, טען כי העובדות בהן הודה אינן מהוות עבירה של סחר בנשק, אלא עבירת החזקה בלבד. בנוסף טענה עו"ד צמל, ב"כ נאשם 1, כי הנאשם הודח או פותה על ידי המשטרה לבצע עבירה זו. אשר לעבירה של שהייה בישראל שלא כדין, הודה הנאשם כי המפגש היה במקום המצוי בשטח ישראל, אולם טען כי הוא עצמו לא היה מודע לכך.

תשובת נאשם 2 לאישום

4.      נאשם 2 כפר במיוחס לו בכתב האישום. הוא הודה, כי אכן התלווה ביום האירוע לנאשם 1, על-פי בקשתו. אולם, לטענתו, לא היה צד לעסקת הנשק ולא הייתה לו כל ידיעה על עסקת הנשק העתידה להתבצע. נאשם 2 לא חלק על העובדות המתוארות בכתב האישום, למעט העובדות המתייחסות לחלקו בפרשה. גם נאשם 2 כפר באישום של שהייה בישראל שלא כדין, וטען כי האירוע כולו התרחש מחוץ לגבולות מדינת ישראל.

5.      אדון תחילה בעבירה העיקרית שיוחסה לנאשמים, היא העבירה של סחר בנשק. אתייחס תחילה למערכת הראיות הקושרת את נאשם 2 לעבירה, שכן זו אינה שנויה במחלוקת מבחינתו של נאשם 1.

עבירת הסחר בנשק: הראיות כנגד נאשם 2

6.      הראיות נגד נאשם 2 הן עדויות השוטרים הסמויים עימם ניהלו הנאשמים את עסקת הנשק, עצם נוכחותו של נאשם זה במפגש, וגרסתו ביחס לנסיבות נוכחותו. נאשם 1 לא העיד במשפט, ולפיכך אין הודעותיו במשטרה יכולות לשמש תשתית ראייתית נגד חברו, נאשם 2. כפי שנראה, גרסת נאשם 2 באשר לנסיבות נוכחותו במקום המפגש ידעה תהפוכות, וגילתה גמישות רבה, שההסבר היחיד לה הוא הרצון להתאימה לאותן ראיות התביעה, שלא ניתן היה לחלוק עליהן.

7.      בהודעתו במשטרה מיום המעצר, ת/6, טען הנאשם כי הלך עם נאשם 1 ל"סידורים" ולא ידע כלל שהוא מחזיק בנשק. לדבריו, הוא יודע את שמו הפרטי של נאשם 1, אך לא את שם משפחתו. נאשם 1 עבד אצלו במכבסה שלו בענתה והפסיק לעבוד מזמן. הקשר ביניהם הוא קשר של "שלום שלום". לטענתו, הגיע אליו נאשם 1 למכבסה, בשעות הצהרים, וביקש ממנו כי יצטרף אליו לענתה כי יש לו איזה עסק שהוא צפוי להרוויח ממנו כסף. הוא נענה לפנייתו למרות שחשב שהוא משקר. נאשם 1 לא הראה לו שום דבר, והוא לא ראה אצלו שום דבר. הם הגיעו לדחיית אל סאלאם ואז ראו שני אנשים. הוא שאל את נאשם 1 מי הם, והלה השיב לו כי המדובר בחברים שלו. הבחור שהיה ברכב אמר לו לעלות לרכב. הוא עשה כמצוותו, ואז ראה שנאשם 1 הוציא משהו מהבטן שלו ונתן לשוטר. לפתע הגיעו שוטרים רבים. הם משכו אותו מן המכונית, והוא אינו יודע למה. לדבריו, לו היה יודע שנאשם 1 הולך למכור אקדחים לא היה מצטרף אליו.

8.      בעדותו בבית המשפט הפכה המכבסה למקום לרחיצת מכוניות (עמ' 119). כמו כן, הפכה פגישה אחת לשתי פגישות. זאת, כדי להתאים את גרסתו לעובדות שלא יכול היה לחלוק אליהן. אם כך, בעוד שלפי ההודעה במשטרה הגיעו השניים למקום המפגש, נאשם 1 הוציא משהו שהוסתר על גופו, ולפתע קפצו עליהם שוטרים, הרי שבבית המשפט טען נאשם 2 כי משהגיעו לראשונה למקום המפגש הוא עמד בצד, במרחק של כ- 100 מ' מן השוטרים ונאשם 1, ולאחר שזה האחרון שוחח עם אותם אנשים (השוטרים הסמויים), חזר אליו ואמר לו "בוא נלך". נאשם 2 מוסיף וטוען כי חזר למקום עבודתו, ואחרי 10 דקות או רבע שעה, שב נאשם 1 וביקש ממנו לבוא איתו. הוא הצטרף מבלי לשאול שאלות. הם הלכו בדרך אחרת, והגיעו שוב למקום המפגש. משהגיעו, ביקש ממנו נאשם 1 לעמוד בצד, משום שהוא רוצה לגשת לאותם אנשים ולדבר איתם. נאשם 1 ניגש, ודיבר איתם. אחד מן השניים, זה שישב במושב שליד הנהג הזמין אותו להיכנס לרכב כדי שלא יעמוד בחוץ, בשמש. או אז הגיעו השוטרים ועצרו אותם, להפתעתו (עמ' 129-130).  זו גרסת הנאשם בחקירה ראשית.

9.      בחקירה הנגדית לא ידע הנאשם להסביר מדוע עזב פעמיים את עבודתו בצהרי היום והתלווה לנאשם 1, אשר לדבריו היכרותו עימו היא היכרות בנסיבות של עבודה, היכרות של "שלום שלום" (ת/6 לעיל). לטענתו, הוא עושה מעשים כאלה כל יום (עמ' 124). פרכה נוספת בגרסתו נובעת מכך שלדבריו, עסקו שוכן במרחק של כ- 100 מ' ממקום המפגש עם השוטרים (עמ' 135-136). אם כך הוא, לשם מה עלה על מונית הטרנזיט שהזדמנה למקום, ביחד עם נאשם 1? בנוסף, לדבריו, למרות שכאמור לא היה מעורב כלל בעיסקה ולא היה לו מושג שהמדובר בעיסקת נשק המתרחשת לנגד עיניו (שהרי, לטענתו, לא ראה מה מוסר נאשם 1 לשוטרים), הוא התבקש על ידי אחד מן השוטרים הסמויים לספור את הכסף שאותו שוטר הוציא. לדבריו, השוטר שאל אותו אם לתת לו את הכסף, או לנאשם 1, והוא השיב לו כי אינו יודע במה המדובר (עמ' 130). עניין הכסף, יש לומר, לא הוזכר כלל על ידי הנאשם, לא במשטרה, ולא בחקירה ראשית, ולטענתו, משלא נשאל על כך, לא ענה (עמ' 131).

10.  דומה, כי כבר מגרסתו של נאשם 2, ועוד בטרם עמדנו על עדויותיהם של השוטרים הסמויים, ניתן להסיק כי אין בידיו כל הסבר מתקבל על הדעת לנוכחותו במקום ביצוע העיסקה. אין זה סביר, כי נאשם 1, אשר לגרסתו של נאשם 2 אינו מיודד עימו במיוחד, ייקח אותו כעד ראייה לעיסקת נשק, סתם כך. כך גם אין גרסתו בדבר נכונותו לעשות "טיולים" באמצע היום עם חברים קרובים יותר או פחות, ללא כל פשר או תכלית, יכולה לעורר אמון כלשהו. ניתן אם כן להסיק כבר בשלב זה את המתחייב מן השכל הישר, שנאשם 2 נכח במקום משום שהיה חלק מן העיסקה. להלן נראה, כי חלקו של נאשם 2 לא התבטא בנוכחות בלבד, וכעולה מעדויות השוטרים, השניים פעלו בצוותא חדא.

11.  שוטר 176 ושוטר שוטר 127 היו שני השוטרים הסמויים אשר נפגשו עם הנאשמים לצורך ביצוע עסקת הנשק.

12.  לדברי שוטר 176, משהגיעו הנאשמים למקום המפגש, הציגו השניים את עצמם, כל אחד בשמו הפרטי (בילאל ויחיא: עמ' 8 לפרוטוקול מיום 29.11.07). כבר בנקודה זו נסתרת עדותו של נאשם מס' 2, לפיה במפגש הראשון לא היה לו שיג ושיח עם השוטרים הסמויים. השוטר ממשיך ואומר, כי נאשם 1 ביקש לראות את הכסף, ואז נכנסו שני הנאשמים לרכב. השוטר השני, 127, שהוצג על ידו כ"בן דודה" שלו, הראה להם את הכסף (שם). לאחר ויכוח, במהלכו ביקשו הנאשמים כי השוטרים ילכו עימם למקום המסתור, סוכם כי השוטרים ימתינו במקום המפגש, ואילו הנאשמים ילכו, ויביאו את הנשק אליהם. הנאשמים, שניהם, עלו למונית טרנזיט שהזדמנה למקום, ולאחר כ- 10 דקות חזרו ברגל. השניים נכנסו לרכב, ונאשם 1 מסר לידיו של השוטר, שעמד מחוץ לרכב, את האקדחים. השוטר מסר אקדח אחד לשוטר 127, שהיה ברכב, וביקש שיבדוק אותו. הוא עצמו בדק את האקדח האחר, כשהוא מחוץ לרכב. אחרי שבדק אותו מסר גם את האקדח הזה לידיו של שוטר 127, וסימן לכוחות המעצר, שהמתינו בסמוך, להתקדם ולבצע את המעצרים (עמ' 9-10). יש לומר, כי כבר בחקירתו הנגדית של שוטר זה, זנח נאשם 2 את גרסתו במשטרה, לפיה היה רק מפגש אחד שבמהלכו נכנס למכונית במצוותו של אחד משני השוטרים הסמויים ומבלי שהיה מודע לטיב העיסקה, כשלפתע הופיעו שוטרים ועצרו אותו ואת חברו. גרסה זו לא הוצגה כלל לשוטר. יתרה מזאת, ב"כ נאשם 2 אף לא הציג בפני שוטר 176 את גרסתו המאוחרת של הנאשם, לפיה בפגישה הראשונה עמד מן הצד (על פי עדותו בחקירה ראשית, במרחק של כ- 100 מ' מהם). כמו כן, הוא לא חלק על כך שנאשם 2 הזדהה בפגישה זו בפני השוטר בשמו הפרטי (עמ' 11-12 לפרוטוקול הנ"ל). כל שביקש הסנגור בחקירה הנגדית הוא לנסות ולבסס את הטענה, לפיה מלבד ההזדהות בשמו לא השתתף נאשם 2 בשיחה באותה פגישה. על חילופי הדברים בפגישה הראשונה העיד שוטר 176, כי נאשם 1 ונאשם 2 התווכחו ביניהם. נאשם 2 אמר לנאשם 1 כי הוא רוצה שהם (השוטרים) ירדו איתם למקום המסתור, ונאשם 1 פנה אליו בעקבות זאת, והסביר כי הם חוששים לבצע את העיסקה במקום המפגש בגלל המשטרה (עמ' 12). לדבריו של שוטר 176, אמנם נאשם 2 לא דיבר איתו אולם הוא ראה ושמע אותו מדבר עם נאשם 1. נאשם 2  בא עם נאשם 1, הלך איתו, והביא איתו את כלי הנשק (עמ' 14).

13.  שוטר 127 נהג ברכב של שני השוטרים הסמויים, למקום המפגש. במקום המפגש הוא נותר לשבת ליד ההגה, ושוטר 176 ישב במושב שלידו. כשהנאשמים הגיעו אליהם, הכניס נאשם 1 את ראשו לתוך הרכב והציג עצמו בשמו הפרטי (בילאל), ולאחר מכן הציג עצמו נאשם 2 בשמו הפרטי (יחיא). נאשם 1 היה הפעיל בשיחה, אולם מדי פעם התערב נאשם 2 במהלכה. כך, למשל, כשהם סרבו לרדת עימם למקום המסתור, שאל אותם נאשם 2 "מה אתם מפחדים" (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 10.1.08). כשהשניים חזרו, ראה את נאשם 1 מוסר את האקדחים לשוטר 176, שעמד מחוץ לרכב. שוטר 176 מסר לידיו אחד מן האקדחים וביקש אותו שיבדוק אותו. באותו שלב נכנס נאשם 2 לרכב, התיישב בספסל האחורי, וביקש ממנו שיספור את הכסף. בהמשך, הושיט לו שוטר 176 גם את האקדח השני. בזמן שהוא ספר את הכסף בפני נאשם 2, עמדו שוטר 176 ונאשם 1 בחוץ. כעבור דקה או שתיים בוצעו המעצרים (עמ' 16). גם עד זה לא עומת, לא עם גרסתו של נאשם 2 במשטרה, וגם לא עם גרסתו בבית המשפט, לפיה במפגש הראשון עמד במרחק של 100 מ' ולא היה מעורב כלל באירוע. שוטר 127 העיד, כי במהלך ההתדיינות ביניהם לבין נאשם 1 על מקום ביצוע העיסקה, נכנס נאשם 2 לדברים והסביר כי לפני זמן מה ביצעה המשטרה מעצר במקום המפגש ולכן עדיף לרדת למקום המסתור (עמ' 28-29).

ממצאים ומסקנות

14.  כאמור לעיל, עיקר הגנתו של נאשם 2 הינה, שאמנם הגיע למקום האירוע נשוא כתב האישום יחד עם נאשם 1, אולם לא הייתה לו כל מעורבות בעסקה או ידיעה כלשהי באשר לטיבה. כבר עמדתי על כך שגרסתו של נאשם 2 מלאת תמיהות וסתירות פנימיות.

15.  המסקנה המתבקשת מגרסתו הבלתי עקבית של נאשם 2, כפי שתואר לעיל, היא שנאשם 2 מהלך בין הטיפות והוא נראה כמי שנע בין הניסיון להסתיר פרטי מידע מפלילים ולהרחיק עצמו ממעשה העבירה, לבין הניסיון להתאים את עדותו בבית המשפט ליתר הראיות שנשמעו בתיק. נאשם 2 לא נתן הסבר מניח את הדעת לפערים המתוארים לעיל בגרסאותיו השונות. טענות כמו לחץ בחקירה או חוסר זיכרון של פרטי האירוע אינן יכולות להסביר את הסתירות שפורטו לעיל.

16.  בנוסף, גרסתו של נאשם 2 לגופה נעדרת כל היגיון פנימי. כאמור, נאשם 2 העיד, כי הוא התלווה לנאשם 1 בפעם הראשונה ולא בירר לפני הפגישה עם השוטרים או לאחריה מה מטרתה ובמה דברים אמורים. תמוהה עוד יותר הטענה שהנאשמים הלכו איש לדרכו לאחר פגישתם הראשונה, וכעבור עשר דקות שוב ביקש נאשם 1 כי יתלווה אליו, ועל אף שהגיעו לאותו מקום ולמפגש עם אותם אנשים, לא מצא נאשם 2 לנכון לשאול את נאשם 1 לפשר העניין. דברים אלה אינם מתיישבים עם השכל הישר. גרסתו של נאשם 2 אינה הגיונית ואינה אמינה ונראה כי כל תכליתה היא להרחיק את עצמו ממעשה העבירה.