הכרעת דין בתיק פ 9972/04

בעובדות כתב האישום נטען כי בתאריך 25/6/04, בשעת בוקר, ברח' ברנר, בתל אביב, תקף הנאשם, שלא כדין, את אילנה גילקרוב (להלן: "המתלוננת"), על רקע של שימוש בדרך, בכך שדחפה בחוזקה והיכה אותה בידיו, עבירה על פי סעיף 379 לחוק העונשין.

הנאשם מכחיש את המיוחס לו והגם שהינו מאשר כי היכה בידיו במכוניתה של המתלוננת, מאחר והתעלמה, לטענתו, מפנייתו לפנות דרך שהובילה לחנייה בבית אימו, לא פגע, פיזית, במתלוננת, בצורה כלשהי.

בעדותה מסרה המתלוננת (ע"ת 2), כי ביום הארוע הגיעה, בצוותא עם בעלה, למרפאת קופ"ח "מכבי", הנמצאת ברח' ברנר, ומשפנה בעלה למרפאה ליטול משם צילומים, נותרה ישובה במושב שליד מושב הנהג, במכונית, השייכת לאביה, ומשהגיע הנאשם ברכבו, אותו עצר מאחורי מכוניתה, פנה אליה והחל לחבוט בידיו ולבעוט ברגליו במכוניתה משיצאה ממושב הנהג, כדי להתניע את הרכב ולפנות את הדרך כדי לאפשר כניסתו לחניה.  לטענתה הנאשם  לא איפשר לה  לעשות כן, בכך ש: "הוא לא נתן לי להגיע, נתן לי מכה בחזה, דחף אותי מאוד חזק... עוברי אורח צעקו שיפסיק, הוא חזר, היכה את האוטו" (עמ' 4, שורה 24).

המתלוננת הכחישה את טענת הנאשם, כי שוחחה בטלפון הנייד והתעלמה בכך מפנייתו לפנות את הדרך, וטענה כי הנאשם החל לחבוט ולבעוט באחת במכוניתה.

עוד באשר למידת והיקף אלימותו של הנאשם כלפיה מסרה המתלוננת בחקירתה הנגדית כדלקמן: "דחף אותי בחזה, הוא הרים ידיים, לא זוכרת כמה מכות, הוא דחף אותי פה בחזה" (עמ' 9, שורות 2-1), כשבהודעתה ס/2  בשורה 6  מסרה: "הוא פשוט היכה אותי בידיו ודחף אותי מאוד חזק כשהוא נוגע בי ליד החזה".

כן הוסיפה כי מאן דהוא שעבד בקרבת מקום - רמי, ניגש אליה, ביוזמתו, לאחר שהבחין בנעשה, ומסר לידיה, כמסתבר, את מס' הטלפון הסלולארי שלו, ומסתבר מעדותה של השוטרת אילנית אבידר (ע"ה 1), כי פעולות שנעשו להביאו למשטרה למתן הודעה, לא צלחו. 

אשר למעורבותו של בעלה בכל מהלך התקרית, מסרה המתלוננת, כי בעלה ראה את הנאשם דוחף אותה וחובט במכונית (עמ' 10, שורות 9-8), אלא שבהמשך עדותה הוסיפה, כי בעלה הבחין בנאשם המכה במכונית, אך אין היא יודעת אם הבחין גם בתקיפתה שלה (עמ' 11, שורות 2-1).

מסתבר כי בהודעתה במשטרה כלל לא הזכירה המתלוננת את בעלה, כמי שיש לו נגיעה כלשהי לתקרית (ס/2), על אף שלטענתה מסרה על כך לשוטר (עמ' 10, שורה 12).

כן טענה כי לא הבחינה אם בעלה הפיל את הנאשם ארצה, בשלהי התקרית, כפי שטען הנאשם (עמ' 11, שורה 3).

אשר להזזת הרכב, נוכח טרונייתו של הנאשם, שגלשה לאלימות, כנטען, משתמע מהודעת המתלוננת (ס/2), כי היא זו שנהגה ברכב עד חנייתו, טרם הגעת הנאשם, הכל כשמדובר במכוניתו של אביה, : "חניתי חצי על המדרכה וחצי על הכביש" (ס/2, שורות 3-2), אלא שבביהמ"ש טענה בעדותה, כי כלל לא נהגה ברכב אם עובר לתקרית ואם לאחריה, מאחר ורשיון הנהיגה לא היה בידיה באותה עת (עמ' 11, שורות 15-14).

הנאשם אישר, כאמור, כי חניית מכונית המתלוננת, בכניסה לבית אימו, עוררה את רוגזו, מאחר והיה בכך כדי למנוע את המשך נסיעתו, על מנת לחנות בחניה השייכת לאימו.

תחילה צפר, ומשלא נענה, פנה למתלוננת, שהמשיכה לשוחח בטלפון ולא שעתה לו ואז נקט בצעד חריג, שהתבטא בהטחת מכות בתא המטען האחורי של המכונית, על מנת "לזעזע" את המתלוננת, לדבריו.

עוד ציין כי בהמשך הגיע מאן דהוא והפילו ארצה, שאז פרצה המתלוננת בבכי ופנתה לאותו אדם שהפילו, שהתברר לו כבעלה של המתלוננת, והפצירה בו שלא לפגוע בנאשם ובתום התקרית היתה זו המתלוננת שהסיעה את המכונית מהמקום.

הנאשם אישר כי הלם ברכב "בצורה פראית", נוכח רוגזו הרב, אך שלל מעשה אלימות כלשהו כלפי המתלוננת. מסתבר שבהודעתו במשטרה נרשם על ידי גובת ההודעה, מפי הנאשם, כי: "השוטרים מפחידים אותי", תוך שהוסיף תאור בדבר התעלמות מוחלטת של המתלוננת ממנו, הגם שהיכה בחוזקה על תא המטען במכוניתה והיא המשיכה בשלה, לאמור, בשיחת הטלפון בה היתה עסוקה.

כן שלל הנאשם מכל וכל כי אמר בהודעתו כי לאחר הפלתו ארצה פרצה המתלוננת בצחוק וציין כי אמר לחוקרת שהמתלוננת פרצה בבכי, גירסה, שאכן עולה בקנה אחד עם גירסת המתלוננת לגבי סערת הנפש, שהיתה מנת חלקה בארוע. בנוסף סרב לחתום על הודעתו בטענה כי: "מפחידים אותו".

עדותה של המתלוננת הינה בגדר עדות יחידה לתקרית נשוא כתב האישום.

משמדובר בעדות יחידה שעל פיה מתבקש ביהמ"ש להשתית הרשעה , יש לבחון אותה בקפידה יתרה, אם ניתן להסתפק בה בלבד כבסיס שדי בו להרשעת נאשם (ראה י. קדמי על הראיות, חלק 1, עמ' 415).

בעניינו, מסתבר כאמור, כי המתלוננת לא מסרה בהודעתה במשטרה דבר על נוכחות בעלה בתקרית, שאמור היה לתמוך לכאורה בגירסתה, כפי שעלתה גם בעדותה בביהמ"ש, הגם שמסרה לשוטר את שמו של אדם בשם רמי, לרבות מס' הטלפון הנייד שלו, כמי שצפה בתקרית והתומך לדבריה בתאורה לעניין התנהגותו הכוללת של הנאשם.

בעדותה בביהמ"ש, כאמור, סייגה המתלוננת את גירסתה באשר לנוכחות בעלה בתקרית  והוסיפה כי יתכן שלא הבחין באלימות שהופגנה כלפיה.