הכרעת דין בתיק פ 973/03

ס. הנשיא נ. הנדל:

1.         מעשה שתחילתו בחטיפה לשם סחיטה וסופו בהמתת הנחטף במערה והתאבדות החשוד העיקרי (חמד דבסאן, יליד 1973 להלן: "חמדי") בתא מעצרו תוך תקופת חקירתו. הנאשמים הואשמו בעבירות של קשירת קשר לעבירה מסוג פשע, חטיפה לשם סחיטה ורצח על פי סעיף 300 לחוק העונשין מכח סעיף 34 א' לחוק הנ"ל. לאמור: הנחת התביעה היא שחמדי רצח את הנחטף (מחמוד עואוודה יליד 1984 - להלן: "המנוח") והנאשמים, נושאים באחריות לעבירת הרצח, לפי הסעיף האמור שכותרתו "עבירה שונה או נוספת", הגם שמוסכם שלא ביצעו את מעשה ההמתה בפועל.

עפ"י כתב האישום, במהלך חודש אוגוסט 2003, הנאשמים קשרו קשר עם חמדי לחטוף את המנוח לצורך סחיטת כספים מידי אביו (מר מוחמד עואוודה להלן: "האב") תמורת שחרור בנו. בתאריך - 12.8.03 בסמוך לשעה 12:30, חמדי והנאשמים אספו את המנוח מהכניסה של קיבוץ רוחמה ברכב שכור שהיה בחזקתו של נאשם 1 (להלן: "איליה") וזאת בעילה שמטרת הנסיעה הינה לפגוש אחר בקשר לשכירת משאית עבור עסקו של האב. הארבעה נסעו למערה הנמצאת דרומית מערבית לעיר רהט והמעורבים בחטיפה קשרו את המנוח והשאירוהו בתוך המערה. חמדי ושני הנאשמים עזבו את המערה. בשעה 14:45 או בסמוך לכך, התקשר איליה בפלאפון בנוכחות חמדי ונאשם 2 (להלן: "עלי") ודרש מהאב לשלם 100,000 ש"ח תמורת שחרור בנו. התקיימו מספר שיחות. בשלב מסויים הודיע האב לאיליה שהצליח לאסוף 50,000 ש"ח אך בסופו של דבר, התשלום לא בוצע, בין היתר, על רקע דרישת האב מחמדי שתוצג בפניו הוכחה שבנו עדיין בחיים. יומיים לאחר מועד החטיפה, בעקבות חקירת איליה, הגיעה המשטרה למערה וגילתה את גופת המנוח.

בין השלב של הגשת כתב האישום לבין השלב של הסיכומים, שינתה התביעה את עמדתה ביחס לעובדות מסוימות. למשל בעקבות חקירת הרופא המשפטי מטעם המכון לרפואה משפטית, ד"ר ח. קוגל, מניחה התביעה שהמנוח מת כתוצאה מחניקה שבוצעה על ידי חמדי. בפועל, הסניגורים אינם חולקים על עמדה זו. עסקינן במשפט פלילי, ובהתאם לעמדת הצדדים ולנסיבות כפי שתוצגנה אהיה אף אני שותף לתיאור האמור. ברם ההגינות מחייבת שיצוין שהכרעת דין זו אינה יכולה להרשיע את חמדי בעבירת רצח, או בכל עבירה אחרת, על אף התמונה העובדתית המפלילה. בשל התאבדותו לא הועמד חמדי לדין, והתזה לפיה הוא גרם למותו של המנוח הגם ויש לה בסיס בעובדות, הינה בהקשר של כתב אישום שהוגש כנגד הנאשמים. המיקוד הינו באשמתם וכל אחד מהם רשאי להנות מהספק הסביר, אף אם המשמעות הינה האשמת חמדי בעבירות חמורות יותר.

הנאשמים כופרים במיוחס להם. הסניגורים המלומדים העלו שלל טענות במישור העובדתי ובמישור המשפטי. מוסכם כי הנאשמים ביחד עם חמדי נסעו מקיבוץ רוחמה, שם אספו את המנוח והביאוהו למערה. בקליפת אגוז טענת עלי הינה שהוא היה טרמפיסט תמים. איליה מכחיש אף הוא ביצוע כל עבירה, וידיעה על תוכניתו של חמדי. איליה מודה שהתקשר לאב לדרוש כספים אך חשב שמדובר בחוב כספי ולא בסחיטה עבור שחרור המנוח. איליה ועלי מהווים עדי ראיה מטעם שני הצדדים לסיפור חטיפת המנוח. כפי שיוסבר, קיימות נקודות שבמחלוקת בין גירסותיהם של שני הנאשמים אשר לא פגשו זה את זה עד ליום האירוע. התביעה ביקשה להעדיף את גירסת עלי. למעשה אליבא התביעה, עלי הינו העד העיקרי במשפט, בעתירתה להרשיע הן את איליה והן את עלי בעבירות המיוחסות להם.  

2.         איליה העיד שהוא עסק בגביית חובות. על פי עדותו בבית המשפט, כך פגש את חמדי: איליה עסק בגביית חוב של מאיר זובייב, חמדי הציג את עצמו כערב לאותו חוב. זאת במובן שחמדי הודיע לאיליה כי יפנה אליו ולא לזובייב בענין חובו (עמ' 132 לפרוטוקול). בתאריך 11.8.03 בשעות הערב, יום לפני מועד החטיפה, פגש איליה את חמדי על רקע גביית החוב, כאשר הביא אדם נוסף - הוא המנוח, שאיליה לא הכיר קודם לכן. חמדי ביקש מאיליה לעזור למנוח בשכירת הרכב, ובקשה זו נעתרה בחיוב. למחרת אסף איליה את חמדי ברהט כדי לסוע לאשדוד ולקבל כסף על חשבון החוב של מאיר זובייב. איליה נהג ברכב השכור שהיה בחזקתו. חמדי ביקש לצרף אדם אחר לנסיעה הוא עלי, ואיליה הסכים לכך. עוד מעיד איליה שחמדי התקשר בטלפון הנייד וניהל מספר שיחות בערבית, שפה אשר איליה אינו מבין. או אז ביקש חמדי מאיליה לשנות את כיוון הנסיעה, להגיע לקיבוץ רוחמה, ולצרף אדם נוסף, הוא המנוח. חמדי הורה לאיליה לרדת מהכביש הראשי, והדריך אותו בנסיעה עד שהגיעו סמוך לפתחה של המערה. במהלך הנסיעה נהג איליה ברכב ולידו ישב חמדי, ובמושב האחורי ישבו המנוח ועלי. על פי תיאורו של איליה, חמדי והמנוח צחקו ושוחחו בערבית במהלך הנסיעה (ראה עמ' 137 לפרוטוקול).

            איליה מבהיר שהוא נשאר ברכב סמוך לפתח המערה ושלושת הנוסעים האחרים - חמדי, המנוח, ועלי - נכנסו לתוך המערה. איליה המתין כעשר דקות עד רבע שעה. אז יצא מהרכב והגיע עד לכניסת המערה שם ראה את שלושת האחרים עומדים. הוא שאל אותם האם נוסעים או לא נוסעים? ועלי יצא ואמר בוא ניסע לחנות בצומת בית קמה. השניים נסעו לצומת בית קמה שם תדלקו את הרכב וקנו סיגריות, מזון ושתיה. השניים חזרו למערה כאשר חמדי עמד בכניסה ואמר "האדם הלך כבר, בוא ניסע, לא צריך יותר כבר שום דבר" (עמ' 138 לפרוטוקול).

            חמדי, איליה ועלי נסעו ביחד מהמערה ועלי ירד ברהט. איליה טוען כי בהמשך הדרך חמדי ביקש ממנו להתקשר בטלפון הנייד ל "בן אדם", ולהגיד לו "שקיבלתי את המכשיר מהשטחים ואם המישהו הזה מזהה את המספר ממנו מתקשרים אז עליו לשלם 100,000 ש"ח" (עמ' 139 לפרוטוקול). בהמשך הנסיעה ביקש חמדי מאיליה לדבר עם אותו אדם ולברר מה החליט. איליה שאל אותו מה קורה? ובתגובה האדם האחר שאל אם אפשר לשלם 50,000 ש"ח. תשובת איליה היתה: "לא, רק 100,000 ש"ח". איליה ניתק את השיחה מיד מהטעם שחמדי, כדבריו, "אמר לי באוזן שזה הבן שלו...". איליה הוסיף "שבאותה עת נפתחו לו העיינים". אז ורק אז הבין איליה את פשר הנסיעות בכיוונים השונים, ואת אשר התרחש במערה. הוא ביקש מחמדי להסביר לו את הענין. לדבריו חמדי סיפר לו "שאותו בחור צעיר המנוח היה עד בביהמ"ש בתיק של חמדי ובגללו הוא ישב בבית סוהר חמישה עשר חודשים..." לשאלה איך סיים חמדי את השיחה השיב איליה בבית המשפט "עד כמה שזה נורא עבורי חמדי אמר שהוא רצח אותו" (עמ' 140 לפרוטוקול). כיומיים לאחר מכן נעצר איליה. הוא הוביל את המשטרה למערה, אך לא נכנס לתוכה. המשטרה מצאה את גופת המנוח כשהוא קשור ברגליים ובידיים.

            עלי מסר גרסה בבית המשפט שחופפת את דברי איליה בתיאור הכללי של הסיפור, אך סותרת את דבריו במספר נקודות מהותיות. גרסת עלי עקבית לאורך החקירה במשטרה ובבית המשפט. עלי וחמדי הינם קרובי משפחה רחוקים אשר נפגשו מדי פעם באירועים משפחתיים. עלי מסר כי הודיע לאחיו של חמדי שהוא מחפש עבודה. מספר ימים לאחר מכן, במועד החטיפה, התקשר חמדי לעלי והזמין אותו לנסיעה כדי למצוא לו עבודה. חמדי אסף את עלי ברהט, ברכב שכור הנהוג על ידי איליה. משם בהנחיית חמדי, הם נסעו למושב ליד שדרות, אך חמדי לא מצא את האדם שהיה אמור להציע עבודה לעלי. חמדי קיבל שיחת טלפון וביקש מאיליה לאסוף אדם - הוא המנוח - מקיבוץ רוחמה. עלי מסר שלא הכיר את המנוח ואת איליה מקודם. במהלך הנסיעה חמדי והמנוח שוחחו וצחקו. השיחה בין חמדי והמנוח התנהלה בערבית. עלי העיד שחמדי אמר למנוח שאם הוא מעונין לשכור רכב, ניתן יהיה לסדר את הדבר. חמדי כיוון את איליה עד שהגיעו למערה. כזכור, איליה העיד שהוא נשאר ברכב כאשר שלושת הנוסעים האחרים נכנסו לתוך המערה. גרסת עלי שונה.

            כך העיד עלי: " נכנסנו למערה ארבעתנו ביחד ובדיוק כשנכנסנו עמדנו דקה שתיים וחמדי אמר למנוח בוא נראה לך איך קושרים אדם בחגורה ואתה תנסה לפרק את עצמך, לשחרר את עצמך. חמדי הוציא את החגורה שלו וקשר את המנוח בחגורה עם ידיים אחורה ואני שאלתי אותו למה אתה עושה לבחור ככה והוא אמר לי 'זה לא עניין שלך זה עניין שלי הבחור הזה פתח עלי במשטרה וישבתי בגללו 15 חודש בכלא'.. חמדי יצא מהמערה ואני נשארתי עם המנוח ואיליה..בן אדם יצא תוך דקה שתיים וחזר עם חבלים ביד..איליה וחמדי קשרו את המנוח עם חבלים ידיים אחורה וקשרו עם חוט גם את הרגליים. ...במשך 20 דקות האלה אני משיב שעמדתי בשקט" (עמ' 217-218  לפרוטוקול).

חמדי הוציא כסף מהארנק של המנוח, נתן את הכסף לאיליה וביקש ממנו להביא מים ומזון עבור המנוח.  איליה ונאשם 2 נסעו לבית קמה, תדלקו וקנו שני בקבוקי מים מינרלים, סנדוויץ' פסטרמה וסיגריות. איליה שילם עבור המוצרים. כאשר חזרו השניים למערה, חמדי עמד בפתח המערה ואמר שמצא מים ונתן למנוח לשתות ועל כן 'לא צריך יותר'. השלושה נכנסו לאוטו ויצאו לדרך. עלי מסכים לדברי איליה, שירד ברהט, אך בניגוד לדבריו, העיד עלי שהוא היה נוכח בשיחת הטלפון בין איליה לבין האב. אף יש מחלוקת בין הנאשמים באשר לתוכן השיחה. עלי אמר: "שמעתי שחמדי נתן טלפון לאיליה ואמר לו תתקשר . . . חמדי אמר לאיליה זה אבא של הבחור, דבר איתו . . . הוא אמר לו 'אתה צריך לשלם 100,000 ש"ח כי הבן שלך אצלנו' " (עמ' 219 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית אישר עלי את דבריו בחקירה, לפיהם איליה אמר בשיחה: "100,000 ש"ח אם אתה רוצה לראות את הבן שלך בחיים" (עמ' 235 לפרוטוקול). כאמור, עלי ירד ברהט. באותו ערב בשעה 23:00, חמדי הגיע בסמוך לביתו של עלי וביקש ממנו למסור לו 100 - 200 ש"ח כדי לתדלק. עלי אמר שאין לו כסף ושאל: "מה עם הבחור והוא אמר שאבא שלו הסכים לשלם לו 50,000 ש"ח ואז אני הבנתי שהוא ישלם לו את הכסף והוא ישחרר אותו" (עמ' 220 לפרוטוקול).

המחלוקת העיקרית בין שני הנאשמים הינה בחמש נקודות. האחת - האם איליה נכנס למערה. איליה מסר שהוא המתין בחוץ עד לשלב שהוא עמד בפתח המערה וביקש לנסוע. השניה - התנהגותו של איליה במערה. לדברי עלי, איליה וחמדי קשרו את המנוח באמצעות חוטים. השלישית - מצבו של המנוח כאשר חמדי, עלי ואיליה נסעו מהמערה. איליה מסר שראה את המנוח עומד טרם הנסיעה ואילו עלי העיד שהמנוח היה קשור בידיים וברגליים בתוך המערה. הרביעית - נוכחותו של עלי ברכב בזמן השיחה הפלאפונית בין איליה לאב. איליה העיד שעלי ירד מהרכב ברהט, לפני השיחה, ואילו עלי מסר שנוכח ברכב ושמע את הדברים. החמישית - תוכן שיחת הפלאפון. לדברי איליה, הוא דיבר על חוב של 100,000 ש"ח ללא קשר לחטיפה ובלי שידע  שהוא משוחח עם אביו של המנוח. עלי מסר שאיליה אמר שהבן אצלם וכי על האב לשלם אם הוא חפץ לראות את בנו בחיים.

עולה שעלי מפליל את איליה ואילו איליה אינו מפליל את עלי.

3.         בצדק הסכימו הסניגורים שלנוכח השוני בגירסאות מרשיהם אפשר לקבוע ששני הנאשמים משקרים - מה שאין הם מבקשים כמובן - אך לא ניתן להכריע ששניהם דוברים אמת. הגרסאות, בנקודות המהותיות, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. המלאכה אינה קלה. בבוא בית משפט לבחון עדות מפלילה נגד נאשם, עליו להזהיר את עצמו כאשר אותו עד אף הוא נאשם. בדין טען ב"כ נאשם 1, עוה"ד שקלאר, שעל בית המשפט למצוא חיזוק לעדותו של נאשם המעיד נגד נאשם אחר על מנת להרשיעו. ברם הזהירות מתבקשת גם, ואולי בעיקר, בבחינת עדותו של העד - הנאשם, ובהכרעה בדבר מהימנותו. במקרה הקונקרטי המלאכה קלה יותר מכפי שנראית לעין, יען כי בשתי נקודות מהותיות ישנם חיזוקים של ממש לעדותו של עלי נגד איליה. 

            כאמור, איליה מודה ששוחח עם אדם אחר בדבר החוב של ה- 100,000 ש"ח. טענתו היא שכל עוד לא הזכיר את נושא החטיפה ולא ידע על הקשר המשפחתי בין בר שיחו לנחטף - אב ובן -  הרי הוא פעל על פי בקשת חמדי, ויש לזכור כי גביית חובות אינה אלא עסקו הרגיל. דא עקא, איליה אינו מצליח לגבור על משוכה גבוהה, והיא עדותו של האב. הלה העיד שקיבל טלפון במועד הרלוונטי "ודיבר איתי מישהו עם מבטא רוסי והוא אמר אם אתה רוצה את הבן שלך אנו רוצים 100,000 ש"ח. אמרתי אין בעיה והוא ניתק את הטלפון." האב תאר שיחה נוספת: "הוא אמר לי אם הכנתי את הכסף . . . אמרתי לו שהכנתי 50,000 ש"ח" (עמ' 19 לפרוטוקול). התיאור של האב לגבי השיחה הראשונה מתיישב עם עדותו של עלי באשר לדברי איליה וזהה לדברי איליה באשר לדברים שהוא אמר: "אין בעיה", ולשיעור הדרישה הכספית. קמה ומזדקרת קושיה חדה. הכיצד ידע עלי מה אמר איליה בשיחת הפלאפון אם עלי לא נוכח ברכב באותו זמן כפי שהעיד איליה. יתר על כן, ישנה חפיפה בין גרסאות האב ואיליה בתגובה של האב בשיחה הראשונה ובתוכן השיחה השניה בדבר ה- 50,000 ש"ח. המחלוקת היחידה הינה שאיליה מכחיש שהוא הזכיר את החטיפה, שמדובר בבנו של האב וכי כדאי לו לשלם את הסכום אם הוא רוצה לראות את בנו בחיים. אין סיבה שאב שנקלע למצב בו בנו נחטף לא יזכור את הפרטים ולא ידייק בהם. שמעתי את האב והתרשמתי ממנו. ניתן להבין את כעסו ולהשתתף בצערו, אך התרשמתי שאמר את האמת בנקודה זו. ישנה התאמה בין עדותו של עלי לבין עדותו של האב. לעומת זאת, יש לתהות מדוע איליה מכחיש את נוכחותו של עלי ברכב כאשר ניהל את שיחת הטלפון. איליה אינו מכחיש שהוא זה ששוחח בפלאפון. אם כן,  מדוע חשוב לו להרחיק את עלי מהמקום לרבות היכולת להעיד על תוכן הדברים. על פי התרשמותי, ובנושא זה ארחיב בהמשך, איליה מנסה להתחמק. הוא חפץ להשאיר את שטח העדות במגרשו בלבד. חמדי התאבד ועלי, על פי גירסת איליה, לא שמע, לא היה נוכח בשיחה ועל כן אינו יכול להעיד עליה. אלא מאי, עדותו של האב מסבכת  את איליה ומספקת חיזוק לגרסת עלי. למעשה, לא מדובר רק בחיזוק אלא בעדות עצמאית. חיזוק כאמור נלמד ממקור אחר - איליה בעצמו.  במשטרה, במהלך עימות בין איליה לחמדי, כאשר תמונת המצב היתה שונה מן השלב שלאחר שחמדי התאבד, מסר איליה שעלי כן נכח בשיחה (ראה ת/5 א' עמ' 15 ו- 16). איליה נחקר על הסתירה בין עדותו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט בנקודה זו והשיב שאינו זוכר שאמר כך, וזאת על אף שחקירה זו הוקלטה ותומללה (ראה עמ' 184 לפרוטוקול). בל נשכח שאיליה מודה שהיה שותף לשיחה, אלא שהסתייגותו נסובה סביב נוכחותו של עלי ותוכן הדברים בלבד.

            ברי כי עצם הפניה בדרישה כספית אל משפחת החטוף מכניסה את איליה למעגל הפנימי של עבירת החטיפה. אך כאמור, קיים חיזוק לעדותו המפלילה של עלי נגד איליה בנקודה מהותית נוספת. חיזוק זה הינו תולדה של הצלבת עדותם של הנאשמים והיגיון הדברים. עלי מסר שכל ארבעת הנוסעים ברכב נכנסו יחדיו למערה. איליה מכחיש זאת וטוען שתחילה המתין לבד ברכב ורק לאחר כ- 15 דקות נכנס לפתח המערה. או אז ראה את עלי, חמדי והמנוח עומדים, כאשר האחרון אינו קשור (ראה עמ' 137 ו-167 לפרוטוקול). איליה מסר  שבאותו שלב הוא ועלי  נסעו לקנות מים ואוכל, חזרו ופגשו את חמדי מחוץ למערה, והוחלט לנסוע בחזרה לכיוון רהט, מבלי שנכנסו למערה באותו שלב (ראה חקירתו הראשית של איליה, עמ' 138, ארבע הפסקאות הראשונות). אם זה המצב, איך ניתן להסביר שעלי ידע לתאר בעדותו את אופן הקשירה ואת צבעי החוטים - חוטים שחורים ברגליים וחוטים צהובים בידיים. נתונים אלה תועדו בתמונות שצולמו על ידי אנשי המשטרה שמצאו את גופת המנוח (ראה עמ' 236 לפרוטוקול ו- ת/4 תמונות 15- 25). על פי עדותו של עלי, הוא ידע פרטים מוכמנים אלה בשל היותו נוכח בזמן שאיליה וחמדי קשרו את המנוח. לכאורה, תיאורו של איליה אינו מסביר הכיצד ידע עלי את הפרטים האמורים. יש להדגיש שחמדי נסע עם הנאשמים מהמערה ואין זה סביר שהיה מותיר את המנוח במצב בו הוא אינו קשור, כי אז הוא יכול לעזוב את המקום.  טיעון זה אינו בנוי על היגיון בלבד, שכן תמיד ניתן להעלות השערות מהשערות שונות, אלא נובע גם מהתרשמותי הישירה מאיליה ומעלי, כפי שיובהר בהמשך. לצורך הנקודה הנדונה, די לומר שאין זה סביר שעלי ינדב מידע בדבר צבעי החוטים ואופן הקשירה, אלא אם אכן היה נוכח בזמן קשירת החטוף. עדותו של עלי בענין זה מוכיחה לא רק את נוכחותו של איליה אלא גם את נוכחותו הוא. אפילו ותעלה האפשרות שעלי יודע את הפרטים ממקור אחר, לכאורה, אין שום סיבה מדוע ישתף אותנו בעובדה זו, וזאת כבר בתחילת חקירתו במשטרה.

            איליה הותיר עלי רושם שהוא אדם מסודר ומחושב. ניכר בעדותו ששיקול מרכזי עבורו היה דאגה לאינטרס שלו. לדוגמא, הוא מסר שהוא עוסק בגביית חובות. ענין זה חשוב כדי לבסס את טענתו של איליה, שהקשר שלו עם חמדי לפני האירוע ובמהלכו היה בגדר תפקידו כגובה חובות. הוא מסר שהעמלה הרגילה בגין שירותיו הינה 50% מהסכום הנגבה. לדבריו, עבודתו מצטמצמת בכך שהוא מסביר לבעל החוב שעליו לשלם ואם לא - הענין יופנה לעורך דין, "לטיפול משפטי". כאשר נשאל מדוע מלאכה זו אינה יכולה להיעשות על ידי בעל החוב, השיב "שיעשה" (עמ' 146 לפרוטוקול). דוגמא נוספת עולה מחקירתו הנגדית בדבר עדותו במשטרה לפיה  טען שהוא נכנס למערה עם שלושת האחרים, בניגוד לעדותו במשפט. הוא מתחמק ותחילה הוא אומר שהשוטר לא רשם את דבריו, אך בהמשך, כאשר התבקש להסביר את דבריו בעימות עם חמדי, מסר: "הייתי בלחץ וחשבתי ששאלו אותי מי היה באוטו ולא מי ירד מהאוטו. יכול להיות שלא הבנתי את השאלה . . . אולי התכוונתי שזה לכיוון המערה" (עמ' 195 לפרוטוקול). עוד ראה דבריו של איליה בחקירה הנגדית, הפותחים צוהר לגישתו לחקירה משטרתית ולמתן עדות בבית משפט: "יכולתי לספר גם כל מיני סיפורים שיאמינו לי ולהפיל תיק על אחרים, אבל סיפרתי עובדות, חשבתי שזה יעזור לי, אבל אני רואה שזה לא עוזר לי" (עמ' 208 לפרוטוקול). במהלך עדותו התרשמתי שאיליה הינו אדם בעל שליטה, שאינו נכנס ללחץ בקלות. כן ניתן להבחין שלא בנקל ניתן לנווט אותו למקום שאינו רוצה להגיע. עיסוקו מעיד על תכונה זו. מכאן, אינני סבור שניתן לקבל את דברי איליה, שנקלע למצב מסובך ומפליל מאוד, בלי שידע במה מדובר ובלי שלפחות שאל את השאלות המתבקשות.

לנוכח התרשמותי מאיליה, ומהראיות החיצוניות האיתנות המפלילות אותו,  אין לקבל את טענת סניגורו עוה"ד שקלאר שיש לזכות את מרשו בשל מחדלי חקירה. כוונת הסניגור מופנית להעדר בדיקה מקיפה של טביעות נעל במערה. על פי קו זה, הבדיקה האמורה עשויה היתה לאשר את טענת איליה שלא נכנס למערה אלא עמד מחוץ לה. הסניגור אף אוחז בדברי החוקר גולן אשר העיד במשפט "שהיתה טביעת נעל אבל לא היתה התאמה לנעל של הנאשם עד כמה שזכור לי התבקשה חוות דעת אבל לא נתקבלה חוות דעת" (עמ' 36 לפרוטוקול ועמ' 8 לסיכומי עוה"ד שקלאר). מספר תשובות לטענה זו. החוקר גולן מסר "כי לא זכור לי שנלקחו טביעות רגל" (ראה שם). דבריו שהיתה טביעת נעל הוקדמו במילים "אני חושב". גם אם בדיקה מסוימת גילתה שטביעת נעל במערה לא התאימה לטביעת הנעל של איליה יש בכך רק כדי להוכיח שאנשים אחרים נכחו בשלב כלשהו במערה. על מנת להוכיח שאיליה לא היה במערה, יש צורך בבדיקה מעבדתית שאינה בודקת טביעה שהותירה את חותמה אלא קובעת על סמך בדיקת כל השטח שנעל מסוימת לא דרכה עליו. הסניגור לא הביא עדות או ראיה שבדיקה בהיקף כזה אפשרית. הפסיקה הכירה בראית זיהוי לפיה קימת התאמה בין הטביעה לבין הנעל של מאן דהוא. לאמור שהראיה בעלת משקל לקביעת נוכחותו של אדם במקום (ראה ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ה (3) 483 וע"פ 3341/93 אשכנזי נ' מדינת ישראל). יגעתי ולא מצאתי פסיקה המתייחסת לחוות דעת מומחה הקובעת שאדם לא נוכח במקום, קרי בדיקה שבשלילה, על סמך בדיקה מעבדתית. מעבר לכך ובכל מקרה, לנוכח עוצמת הראיות המפלילות נגד איליה לא היתי נותן משקל מכריע להעדר הבדיקה האמורה.

מסקנתי הינה איפוא, שלא ניתן לקבל את גרסת איליה, ולו מחמת הספק, שהוא לא נכנס למערה, לא קשר את המנוח ולא ניהל את שיחת הדרישה לכופר, כפי שתארו עלי והאב. די בכך כדי להראות שאיליה מעורב בלב עבירת החטיפה לשם סחיטה. באשר להשלכות ממצאים אלה על עבירת הקשר, על עבירת החטיפה לשם סחיטה, על פי מרכיביה, והאחריות להמתת המנוח מכוח סעיף 34 א', אדרש בהמשך.