בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם נאמר בפרק העובדות כי בתאריך 15.6.03 בשעת בוקר, ברחוב יונה הנביא בבני-ברק, חשף הנאשם את אבר מינו בפני יהודית קליין-רובינפלד (להלן: "המתלוננת") שהלכה ברחוב.
התביעה מייחסת לנאשם עבירה של מעשה מגונה בפומבי, לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
עיקר התשתית הראייתית שהניחה התביעה - עדותה של המתלוננת, תושבת בני-ברק, שהיתה כבת 19 שנה במועד האירוע.
בעדותה סיפרה המתלוננת כי במועד האירוע צעד הנאשם בעקבותיה ברחוב יונה הנביא; תשומת ליבה הוסבה אליו עקב קולות שהשמיע מאחוריה, ומשהתבוננה לאחור - הוא נופף אליה לשלום. בהמשך, סיפרה, לאחר ששהתה זמן מה בחנות והמשיכה בדרכה, הוסבה תשומת ליבה שנית אל אותו אדם (הוא הנאשם); הפעם עמד בינות לעמודי בניין, במרחק קצר ממנה, מכנסיו מופשלות, והוא החזיק בידו את אבר מינו, שנראה לה "קשה", וקרץ אליה בעינו.
מראה זה, סיפרה המתלוננת, גרם לה להימלט בבהלה מהמקום, ומאוחר יותר דיווחה על שהתרחש לרב שלמה לוינשטיין, העומד בראש "משמרת הקודש והחינוך" הפועלת בבני-ברק, והוא זה שהפנה אותה למשטרה להגשת תלונה. לדבריה, על פי התיאור שמסרה לו, ידע הרב לוינשטיין לזהות את האדם נשוא תלונתה.
ההגנה איננה חולקת על השתלשלות העובדות המתוארת לעיל, להוציא אותה "תמונה" אחרונה שתיארה המתלוננת, בגינה מיוחסת לנאשם העבירה של מעשה מגונה בפומבי, והפרשנות שייחסה המתלוננת לאותו מעשה. לטענת ההגנה, לא היתה לנאשם כוונה לבצע מעשה מגונה בפני המתלוננת וגם לא הוכחה כוונה כזו.
הנאשם העיד כי בעודו מהלך ברחוב יונה הנביא, נצרך לשירותים, ונכנס לחצרו של בניין סמוך, ואגב כך חלפה מעברו האחר של הכביש המתלוננת, שאותה כבר ראה קודם לכן בקצה השני של הרחוב. המתלוננת, אמר, ראתה אותו מטיל את מימיו, ותו לא:
"תוך כדי שהייתי משתין היא כנראה שמעה אותי שוב שאני מדבר עם עצמי, עושה קולות כאלה, . . . ראתה אותי ותפסה ריצה וזהו" (עמ' 12, ש' 17-19).
ציר הדיון הוא סעיף 349(א) הקובע לאמור:
העושה מעשה מגונה בפומבי בפני אדם אחר, ללא הסכמתו, או העושה מעשה כאמור . . . וכו', דינו - מאסר שנה.
עבירת המעשה המגונה, על פי ההגדרה שבסעיף 348(ו) לחוק העונשין, היא עבירת התנהגות ששולב בה יסוד של מטרה מיוחדת -
לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים - אותה נועד המעשה להשיג.
כדי לעמוד בעול ההוכחה הנדרש, על התביעה להוכיח את אופיו המגונה של המעשה, וכן, את המטרה שבצדו - מטרה של גירוי, סיפוק יצר מיני או ביזוי מיני; על התביעה להוכיח, בנוסף, שהמעשה נעשה בפומבי (כהגדרת המונח
"פומבי" בסעיף 34כד לחוק העונשין), בפניו של אדם אחר, וללא הסכמתו של האחרון.
עדותה של המתלוננת, שהיתה מהימנה עלי ללא סייג, מבססת את העובדות הנטענות כנגד הנאשם.
אשה צעירה, תמימת סבר ומראה, שדבריה ברורים, מושכלים וענייניים, זה הרושם שהותירה בי המתלוננת; הבחנתי בה שלא ששה לעמוד על דוכן העדים, וכי בשל צנעת הליכותיה, כשומרת מצוות, לא בקלות מסרה את הפרטים הכרוכים במעשיו של הנאשם ובאבר מינו שנראה לעיניה. למרות זאת, היתה עדותה בוטחת ובהירה, הגיונית, מפורטת וחותכת, עד שלא נותר בי ספק בכנותה ובאמינותה.
לפיכך, מהימנים על דברי המתלוננת כי הבחינה בנאשם שהלך אחריה ברחוב, השמיע קולות "פספוסים" וכשהסתכלה לאחור - נופף לה בידו; מהימנים עלי גם דבריה לפיהם ראתה כעבור זמן לא רב את הנאשם בין עמודיו של בניין מגורים, כשמכנסיו מופשלים, אוחז את אבר מינו בידו, מופנה לעברה, וקורץ אליה בעינו (עמ' 9, ש' 12-15).
ניסיונו של הסנגור להצביע על סתירות בגרסת המתלוננת, או להסיטה מגרסתה - לא צלח.
הגרסה שמסרה המתלוננת בהודעתה במשטרה תאמה בכל את הגרסה שמסרה בעדותה; בזו האחרונה, הכחישה המתלוננת באורח חד משמעי את טענת הסנגור כי כל שראתה הוא את הנאשם מטיל את מימיו מאחורי שיח, וכי הלכה במועד האירוע בצדו האחר של הרחוב. המתלוננת עמדה על גרסתה, הכחישה שהלכה במדרכה השניה, והכחישה שהיו עצים בחצר; ניכרה התרגשות בקולה בהשיבה בהתרסה לשאלת הסנגור (בעמ' 10, ש' 9-13; עמ' 11, ש' 11-22):
ש. הנאשם טוען שהוא בסך הכל ירד לבניין כדי לעשות פיפי וזאת לא עבירה פלילית.
ת. זה לא מה שהיה. קודם כל הוא היה עם הפנים אלי והאבר היה בצורה מכוונת אלי. והוא קרץ בעין אלי. אני עוברת, הוא מפספס, אני מסתכלת והוא עושה לי קריצה עם העין כשהאבר בידו.
דברים כדורבנות שלא הותירו בי ספק כי האירוע התרחש כפי שתיארה אותו המתלוננת.