הנאשם עומד לדין בעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים.
עובדות הרקע בתמצית הן אלו:
הנאשם ודלית אבנרי, המתלוננת בתיק זה, נישאו בשנת 1990 ונולדו להם שלושה ילדים. יחסי השניים הידרדרו ונקלעו לסכסוכים, בעטיים נפרדו דרכיהם, ובשלהי שנת 2005 התגרשו זו מזה.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המתייחס לאירוע נקודתי שהתרחש בשעת לילה מאוחרת ב-27.8.03, בעת שבני הזוג חיו בנפרד.
באותו לילה, כך הסתבר, בילתה המתלוננת עם אחותה, מיטל סעדה, במועדון (פאב) "ימית", שבחוף ימה של תל-אביב, בשעה שגם הנאשם וחברו בילו שם, בלא שידעו על כך. רק בשעה 02:00, שעה שיצאו המתלוננת ומיטל מהמועדון, כך נאמר בכתב האישום, ניגש הנאשם למתלוננת, אחז בצווארה, ואיים שיהרוג אותה אם יראה אותה עם אחר.
גרסת המאשימה סומכת על עדות המתלוננת, שסיפרה כי בצאתה מהמועדון, הופיע פתאום הנאשם כעוס ורועד, לפת בזרועו את צווארה מאחור, ואמר
"שאם הוא יראה אותי עם מישהו הוא יהרוג אותי" (עמ' 8, ש' 7-8). המתלוננת דרשה מהנאשם לעזוב אותה לנפשה, כשהיא תמהה איך ידע שהיא נמצאת שם, והדגישה ש"הרעידות" שלו הפחידו אותה, לכן פנתה למשטרה והתלוננה נגדו.
עדת התביעה, מיטל, שנכחה באירוע, סיפרה כי בצאתה עם אחותה מהמועדון, הגיע לשם הנאשם לפתע, תפס את המתלוננת בצווארה ואמר לה:
"אם תצאי עם מישהו אני אהרוג אותך" [מעמ' 18, ש' 23 עד עמ' 19, ש' 4; וכן, בש' 6-8]. מיטל העידה כי אחותה נבהלה ממראהו של הנאשם ופחדה מאיומו, ולכן, הן נסעו מיד במונית למשטרת יפו, כדי להגיש תלונה נגד הנאשם [שם, ש' 10].
הנאשם אישר את עובדות הרקע, דהיינו: כי פגש במתלוננת במועדון באותו מועד, אולם, הוא הכחיש שאחז בצווארה, הכחיש שהשתמש בכוח, והכחיש את האיומים שיוחסו לו.
הנאשם העיד כי חברו הצביע על המתלוננת בשעה שעמדה לצאת מהמועדון, המתלוננת הייתה מלווה אז באחותה ובזוג חברים; הנאשם הניח ידו על מותנה של המתלוננת, והציע לה לבוא ולשתות איתו; תחילה הסכימה, אחר כך סירבה, והסתלקה מהמקום [עמ' 24, ש' 10-20]. הנאשם טען בעדותו כי התלונה כוזבת וזדונית, וכי הוגשה ממניעים זדוניים, כדי לנקום בו על הימנעותו מתשלום מזונות [עמ' 25, ש' 2-3].
עדותו המכחישה של הנאשם מהווה, למעשה, חזרה על ההכחשה שהכחיש את שיוחס לו בעת שנחקר במשטרה [הודעתו ת/1, מ-2.9.03], אולם, הכחשתו של הנאשם לא עוררה בי אמון. העדפתי את עדות המתלוננת, שהייתה מהימנה עליי, ומנימוקים שאפרט מיד, סברתי כי מה שתיארה בעדותה הוא אמת ואכן ארע.
האמנתי לגרסת המתלוננת על שום התרשמותי מכנותה ומגילוי לבה; התרשמותי מדרך מסירת עדותה - בהשקט, בנינוחות ובהגיון ובעיקר - התרשמותי מהדרך הבטוחה שבה עמדה המתלוננת על גרסתה, למרות השאלות המתריסות שהוטחו בפניה, ביטחון שבצדו כנות וגילוי לב.
ניכר היה במתלוננת שפרטי האירוע חרוטים היטב בזיכרונה, ושרישומם עליה לא פג; היא הקפידה לתאר בדייקנות את סדר ההתרחשויות, ותיארה בהקפדה גם את סיבתם, וכל זאת, בצורה עניינית וקולחת, הגיונית וכנה.
לשאלותיו החוזרות של בא-כוח הנאשם, בחקירה הנגדית, לגבי מעשה התקיפה, שאלות שנשאלו בהתרסה ובביקורת, השיבה המתלוננת בביטחון ובנחרצות, תוך הדגמה חוזרת כיצד לפת הנאשם את צווארה, והסבירה כי הלפיתה לא הותירה בה סימנים משום שהנאשם שחרר את זרועו מהר. לתמיהת הסנגור, כיצד ראתה את "הרעידות" של הנאשם, אם זה בא מאחוריה, הסבירה המתלוננת ביעף, ובצורה כנה והגיונית:
"אתה מרגיש כשאדם תופס אותך מאחור שכולו רועד" [עמ' 10, ש' 6].
בא כוח הנאשם ניסה להפריך את מהימנותה של המתלוננת, והצביע על שיחת הטלפון שניהלה המתלוננת עם רס"מ גדי סלניקר ב-9.10.03 [חודש וחצי לאחר האירוע, מזכרו של סלניקר נ/2], בה אמרה לו שבמהלך האירוע הנאשם שלף או הרים נשק, גרסה אותה לא מסרה בהודעתה. לגישת הסנגור, היה זה ניסיון מובהק מצד המתלוננת להשחיר את פני הנאשם לשווא, כאילו יש לו נשק, מה שאיננו נכון.
אנקדוטה זו איננה מפריכה את גרסת המתלוננת, ובודאי שאיננה מקעקעת כהוא זה את אמינותה. המתלוננת הסבירה, ובהגיון רב, יש לומר, כי אותה שיחת טלפון עם מי שהציג עצמו כשוטר הייתה תמוהה בעיניה, ולו בשל העובדה שלא יכולה הייתה לתהות על קנקנו. לכן גם סירבה תחילה לשוחח עמו [המזכר נ/1]. מכל מקום, מהאמור באותו מזכר עולה שהעדה אמרה לסלניקר, בהסתייגה מהשיחה איתו, שבמועד האירוע המקום היה חשוך, ובכלל- היא איננה יודעת מה זה נשק, היא לא ראתה נשק, ולא יודעת "איך נשק נראה". זו איננה עדה שמנסה להשחיר את פני הנאשם.
לא מצאתי רמז או בסיס לטענה הקשה בדבר בדוי תלונת שווא שמטרתה לנקום בנאשם עקב אי תשלום מזונות. לשאלה שרימזה בעניין זה, אם המתלוננת מסוכסכת עם הנאשם, השיבה המתלוננת בכנות רבה כי יחסיה עם הנאשם אינם טובים, וכי הוא נמנע מלשלם מזונות; אולם, המתלוננת הדגישה, שאין בין זה ובין התלונה דבר, וכי הגישה את התלונה כדי שיניח לה לחיות את חייה בשלווה ויימנע מלהטריד אותה [עמ' 12, ש' 22-26].
דעתי היא כי הפרטים שמסרה המתלוננת ודרך מסירת העדות מצביעים על כנות ומאפיינים אמירת אמת, וכי רק מי שחווה את האירועים ממש, יכול לתארם כך. על כן, ולמרות שמדובר בבני זוג שהיו מסוכסכים זמן מה, היתה עדותה כנה ואמינה.
אשר לעדותה של מיטל: