הכרעת דין בתיק פ 9135/04

הנאשם מואשם בעבירה של איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 31.1202 בשעה 12:00 או בסמוך לכך, ברחוב שינקין 25 בתל אביב, איים הנאשם שלא כדין על עו"ד עדנה חרותי (להלן: "המתלוננת"), בכך שעקב אחריה כברת דרך וצעק לעברה "אני ארצח אותך, אקרע אותך לחתיכות, מושחתת, נשרוף את המשרד שלך, לא יישאר  ממך כלום".

אין מחלוקת, כי בתקופה הרלבנטית לכתב האישום עבדה המתלוננת במשרד עורכי דין שטיפל בנכס שנמצא ברחוב שינקין 25 ת"א, בו שכר הנאשם דירת מגורים. באותה תקופה התנהלו  נגד הנאשם הליכים משפטיים של פינוי הדירה ותביעה כספית ובשלב מאוחר יותר גם תהליכי הוצל"פ. המשרד בו עבדה המתלוננת ייצג את בעל הבניין, שהיה התובע באותו הליך אזרחי.

אין גם מחלוקת, כי ביום האירוע נפגש הנאשם עם המתלוננת באקראי בעת שזו הגיעה לבניין בו התגורר כדי לטפל בתלונה על אודות נזילה בצנרת.

המחלוקת נטושה לגבי מעשיו והתנהגותו של הנאשם באותו מעמד כאשר לטענת המתלוננת הנאשם נטפל אליה, הלך אחריה ואיים עליה, כפי שעוד יפורט ביתר הרחבה בהמשך,  ואילו לדברי הנאשם כל התבטאויותיו כלפי המתלוננת היו דברי ביקורת לגיטימיים באשר למחדליה בטיפול בענייני הבניין ובעניינים הנוגעים בו, והם לא הכילו מילות איום.

המתלוננת העידה, כי ביום האירוע כאשר שמה פעמיה לעזוב את הבניין ברח' שינקין היא נתקלה בנאשם בחצר הבניין כשאתו שלושה כלבים. לדבריה, כאשר ראה אותה הנאשם, הוא פתח בקריאות לעברה כי ירצח אותה וישרוף לה את המשרד. המתלוננת התעלמה, לדבריה, והמשיכה בדרכה לכיוון משרדה הנמצא בהמשך הרחוב. או אז החל הנאשם לפסוע בעקבותיה כשהכלבים נלווים אליו והוא ממשיך לגדף אותה ולאיים עליה באומרו: "אני ארצח אותך, אני אשרוף אותך" עוד איים, לדבריה, שישרוף את משרדה. לדברי המתלוננת, כאשר היא הגיעה לבניין שבו נמצא משרדה, חזר הנאשם על עקבותיו ואילו היא נכנסה למונית ונסעה ישירות למשטרה כדי להגיש תלונה בגין האירוע.

לשאלות הנאשם בחקירה נגדית שללה  המתלוננת את האפשרות שבנה היה עמה באותו מעמד ועוד הדגישה, כי חשה מאוימת מאוד מדבריו והתנהגותו של הנאשם.

הנאשם אישר בעדותו כי לאחר שניתקל במתלוננת בחצר הבניין,, הוא פנה אליה במילים קשות ואף הלך אחריה כברת דרך לאורך רחוב שינקין בתל אביב, וזאת מאחר שחמתו בערה בו על מחדליה ומחדלי משרד עורכי הדין בו עבדה בטיפול בענייני הבניין. הנאשם הודה, כי היה נרגז  והתבטא בצורה תקיפה ועולבת,  אך לדבריו כל דבריו כוונו כנגד תפקודה של המתלוננת כעורכת דין וכי מעולם לא איים עליה.

לדברי הנאשם, יחד עם המתלוננת נכח באותו אירוע גם בנה.

לטענת הנאשם, עסקינן בתלונת שווא כוזבת שנועדה לצבור יתרון מצדה של המתלוננת בהליך האזרחי.

דיון ומסקנות

בפנינו מצב של גרסה מול גרסה, כאשר ההכרעה בתיק זה תהייה פונקציה של מידת האמון שניתן לרכוש לכל אחד מהצדדים, תוך בחינת גרסתו במבחני השכל הישר וההיגיון הסביר.

ייאמר כבר עתה, כי לאחר ששמעתי את עדויות שני הצדדים, אני נותנת אמון מלא בדברי המתלוננת ומעדיפה את גרסתה על פני גרסתו הלא משכנעת של הנאשם.

המתלוננת העידה בבית המשפט בשתי הזדמנויות (לאחר שניתנה לנאשם אפשרות לזמנה פעם נוספת לחקירה נגדית) ובשתי הפעמים היא מסרה עדות ברורה , קוהרנטית, בעלת הגיון פנימי שלא נסתרה בחקירה הנגדית. עדותה התמצתה בתיאור האירוע הנקודתי מבלי לנפח את העניין מעבר למידותיו ומבלי לנסות להכפיש את הנאשם תוך היגררות אל פרטי ההליך האזרחי שבו היה מעורב. לטעמי, היא מסרה את דבריה בצורה בלתי מתלהמת שניכרו בה אותות האמת. 

תלונתה של המתלוננת בדבר איומים שהשמיע כלפיה הנאשם הייתה מיידית וללא שיהוי. העובדה שהמתלוננת בחרה להזמין לאלתר מונית לתחנת המשטרה מבלי אפילו לעלות למשרדה, מחזקת את התלונה, מלמדת על האותנטיות שלה ונותנת אינדיקציה ברורה למידת החשש והאימה שדברי הנאשם הטילו על המתלוננת.

לא מצאתי מניע מבחינתה של המתלוננת להפליל את הנאשם לשווא ולהעליל עליו עלילה כוזבת.

בין המתלוננת, עורכת דין במקצועה, ובין הנאשם לא היה קיים סכסוך אישי. המתלוננת בסך הכל הייתה שלוחה של בעלי הבניין שאת ענייניו היא ייצגה במסגרת תפקידה. לא זו אף זו, אליבא דברי המתלוננת שלא נסתרו, הטיפול בנושא זה, לרבות הליכי הגבייה מהנאשם ו/או מבני משפחתו לא התבצעו על ידה אלא על ידי עורך דין אחר מהמשרד.

אם לא די בכל אלה, הרי שבעת קרות האירוע, אליבא דברי המתלוננת, ההליך האזרחי כבר הגיע לסיומו, כך שקשה לדבר על אינטרס לכאורי להשיג יתרון כלשהו בזכות הגשת התלונה במשטרה. 

משכך- דברי הנאשם כאילו המניע בהגשת התלונה היה רצונה של המתלוננת לצבור יתרון בהליך האזרחי, אינם מתיישבים עם העובדות או עם השכל הישר. 

לעומת דברי המתלוננת,  אני מוצאת את גרסת הנאשם מיתממת ובלתי אמינה. עדותו של הנאשם בבית המשפט הייתה רצופה סתירות ואי דיוקים, הן כשלעצמה והן בהשוואה לדברים שמסר במענה לכתב האישום ובהודעתו במשטרה (ראה ת/1).