הכרעת דין בתיק פ 8847/03

עובדות כתב האישום שבפנינו אינן מורכבות ואינן מצריכות דיון מעמיק. עניינן, באירוע שהתרחש ביום 7.3.02, סמוך לשעה 12:35, לאחר שהנאשם החנה את רכבו מ.ר. 1880887במקום אסור (על המדרכה) בשדרות וושינגטון 15 בתל אביב.

לגרסת התביעה, משעמד פקח העירייה מור אביחי (להלן- המתלונן) לרשום לו דו"ח בשל כך, פנה אליו הנאשם בטרוניה, שמט מידיו את הדו"ח, קימטו והכהו בלסתו. הנאשם, על פי הנטען, אף ניסה להכניס את הדו"ח בין חולצתו וגופו של המתלונן, תוך כדי דחיפתו. בגין מעשים אלה, הועמד הנאשם לדין בעבירה של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

תגובת הנאשם לאשמה ובדומה עדותו בבית המשפט לא הייתה בבחינת כפירה גורפת. הנאשם הודה כי השליך את הדו"ח על הפקח, אך טען כי מעבר לכך לא נקט שום אלימות כלפיו.

מערך ראיות התביעה

בבואה להוכיח הנטען על ידה בכתב האישום הציבה התביעה מערך ראיות שבמרכזו עדות המתלונן, מגובה בעדות פקח שנלווה אליו במעמד רישום הדו"ח והיה עד ראיה לאלימות. אף שאין מדובר במסכת ראייתית סבוכה ומורכבת, די בה כדי לבסס את עובדות כתב האישום ולהתוות בפני בית המשפט תמונה עובדתית, מלאה ומספקת של התרחשות הדברים. אדון להלן.

במרכז התשתית הראייתית-עדות המתלונן

עדות המתלונן התאפיינה, לדידי, בתכליתיות ובסבירות הדעת. לדבריו, ביום האירוע הגיע יחד עם שותפו לעבודה, אלי עוזיהו (להלן-עוזיהו), לשדרות וושינגטון בשכונת פלורנטין, ועסק באכיפת חוקי העזר העירוניים בנוגע לעבירות חנייה על ידי רישום דו"חות. במהלך מילוי תפקידו הבחין ברכב מסוג סובארו אשר חנה על המדרכה ורשם לו דו"ח. בעודו מדביק את הדו"ח על שמשת הרכב, הגיע אליו המתלונן בריצה, תוך שהוא צועק לעברם. הנאשם תפס בדו"ח וניסה לדחפו בין חולצת המתלונן וגופו, ובו בזמן הכה בלסתו עם ידו. לגרסתו, ניסה עמיתו להרחיקו, ובכך למנוע את הידרדרות המצב. חרף אזהרות השניים, לא נרגע הנאשם, והוזמנה למקום משטרה. בשמעו זאת נמלט מן המקום.

טענת הנאשם בחקירתו הנגדית הייתה, כי ברגע הגיעו לרכבו טרם החל הפקח ברישום הדו"ח, זאת בניגוד לגרסת המתלונן, לפיה שלף הנאשם את הדו"ח, שרישומו הסתיים זה מכבר, מהמקום בו הוצמד לשמשת הרכב. המתלונן דחה טענה זו מכל וכל.

התרשמתי מדברי המתלונן כסבירים והגיוניים. לא מצאתי כל סיבה נראית לעין כי יעליל שקר על הנאשם. אין בנסיבות האירוע או ברקע לו כדי ללמד על מניע אפשרי לטווית עלילת זדון. דווקא כנגד הנאשם. הנסיבות שגרתיות-רגילות וקשורות בעבודתו של המתלונן. אין חולקין, שבעת הרלבנטית מלא המתלונן תפקידו כפקח ובתוקף סמכותו היה רשאי לרשום דוחות לכלי רכב החונים בניגוד לחוק. לית מאן דפליג, כי רכבו של הנאשם חנה במקום אסור והואיל ובינו לבין המתלונן אין כל היכרות מוקדמת, לא יכול היה לדעת מיהו בעל הרכב. רישום הדו"ח היה מעשה שהתחייב מעצם החניה בניגוד לחוק. אי לכך, לא היה במעשה זה כל יסוד או ניסיון התנכלות דווקא לנאשם.

גרסתו של המתלונן מציאותית, פשוטה, ואין בה כדי להפריז בחומרת מעשי הנאשם או הנזק שנגרם, זאת מעבר לעובדה שלא נסתרה ולא הופרכה על ידי הנאשם.

כבר עתה ניתן לומר, כי אפילו אקבל את גרסת הנאשם, כפי שהיא, ברי לכול, שלא השלים עם רישום הדו"ח ונתקף כעס. ראיה לקיומו של הלך רוחו הסוער בהודאתו זריקת הדו"ח לעבר המתלונן. מעשה המבטא זעם רב. ברם, משהבין כי כלה ונחרצה עם המתלונן לא לוותר לו גאה בו זעמו והתגבר. בסיטואציה כזו המעבר מאקט תוקפן אחד למשנהו והתעצמותו לכדי תקיפה פיזית, אינו בלתי סביר. רוצה לומר. הסנריו המתואר על ידי עדי התביעה של הסלמת ההתנהגות, מתיישב היטב עם נסיבות המקרה ועם ניסיון החיים.

עדות החיזוק והתימוכין

יתרה מזו. גרסת המתלונן זוכה לחיזוק וביסוס בדברי העד עוזיהו, שותפו לעבודה באותה העת. לגרסתו, ביום האירוע, הבחינו בשני רכבים אשר חנו על המדרכה, הגדילו וניסו לאתר בקרבת מקום את בעלי הרכבים, ובאין מצוא, רשמו דו"חות. הנאשם הגיע למקום, קילל את הפקחים, דחף את המתלונן ודחף לו את הדו"ח אל תוך החולצה, בעוד הוא נכנס בתווך ביניהם בניסיון להפרידם. לדבריו, הנאשם עזב את המקום לאחר המקרה, והם פנו למשטרה להגיש תלונה.

בחקירתו הנגדית הציג הנאשם בפני עד זה את אותה גרסה שהוצגה בפני המתלונן, לפיה  בהגיעו למקום הדו"ח טרם נרשם, אך בקשתו מהפקחים להימנע מכתיבתו לא רק שהושבה ריקם, אלא עוררו עליו את כעסם. תשובת העד לדברים אלו הייתה " באף מקרה בחיים אני לא עושה את הדו"ח, אלא אם כן הזהרתי את בעל הרכב לפני כן והוא לא יצא מהמקום, לעומת זה לפני עריכת הדו"ח עוד ניסינו לאתר את הבעלים ולא הצלחנו" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 8-10). תשובה זו מילאה פי הנאשם מים, והוא לא המשיך והתעקש על גרסתו, מעשה המצביע על חוסר הביסוס לטענתו. אדם הסבור כי אמת בפיו יבקש להוציאה אל האור, ולא יוותר בנקל על גרסתו.

בדחותו את גרסת הנאשם כי כל שעשה התמצה בזריקת  הדו"ח לעבר המתלונן, ותו לא, שב עוזיהו ועמד על כך שהנאשם נקט כלפיו אלימות, שהתבטאה, בין היתר, באקט של דחיפת הדו"ח אל תוך מפתח חולצתו.

דברים אלה מתיישבים היטב עם עדות המתלונן ומעניקים לה משנה תוקף. אף עדות זו כקודמתה סבירה והגיונית בעיני, עומדת במבחן המציאות, נקייה מהפרזה ונטולת כל מניע זדוני להרע עם הנאשם.

מצאתי כי גרסאות שני עדי התביעה מעניקות לשורות כתב האישום נופך מוחשי ובהיר, ודומות זו לזו ברובן המוחלט. הסתירה היחידה המתגלית הינה לעניין אופן התקיפה: בעוד לדברי המתלונן הכה בו הנאשם בלסתו הרי לגרסת שותפו הייתה זו דחיפה. ההבדל, כאמור, קיים, אך איני רואה בו משום שוני מהותי החותר תחת אושיות גרסת התביעה. המדובר, יש לזכור, באירוע קצר שהתרחש כשלוש שנים לפני מתן העדויות בבית המשפט, וקל לסבור שחלוף הזמן הוא שיצר אי דיוק כגון דא. אין ספק, כי אכן מדובר במעשה אלים מצידו של הנאשם כלפי המתלונן, וההבדל בין הכאה בלסת ובין דחיפה הינו מינורי וחסר משקל ראייתי מכריע. אמור מעתה. עדות עדי התביעה מהימנה עלי ואני נותנת בהם אמון מלא.

עדות הנאשם

עתה נותר לבחון עדות הנאשם לגבי אופן התרחשות הדברים - עדות העומדת בבדידותה, ואינה מגובה בראיות הגנה נוספות. השאלה העומדת לדיון, האם יש בה כדי לערער את גרסת עדי התביעה, או למצער להקים בה ספק סביר.

בעדותו בבית המשפט גרס הנאשם, כי ביום האירוע הבחין בפקחים בסביבת מכוניתו, וביקשם שלא ירשמו לו דו"ח. לטענתו, נענה בזלזול, וחרף הפצרותיו החוזרות למחול לו, נרשם הדו"ח והונח על שמשת הרכב. לדבריו, לא נותר אדיש ואף נתן לכך ביטוי מוחשי עת נטל  את הדו"ח וזרק אותו על הפקח בעודו מקללו. עם זאת, הכחיש בתוקף כי היה בינו ובין הפקח מגע פיזי כלשהו. הוא הוסיף ואמר, כי אף הגיש התנצלות בשל התנהגותו. את הסתלקותו מן המקום הסביר בכך שהדבר הומלץ לו על ידי פקח נוסף שהגיע למקום. ויוער, בעצם התנצלותו, כמו גם עזיבתו את המקום, יש להעיד על תחושת אשם שקיננה בנאשם, שבכוחה לחזק את גרסת התביעה.