הכרעת דין בתיק פ 8634/04

כתב האישום מייחס לנאשם עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

על פי הנטען בעובדות כתב האישום, בתאריך 3.7.03, בשעות הבוקר, בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, איים הנאשם שלא כדין על עו"ד גור עמרם, המייצג את גרושתו של הנאשם (להלן: "המתלונן") באומרו: "שיהיו לך חיים טובים, לא נשאר לך עוד הרבה".

ייאמר כבר עתה, כי לאחר בחינת הראיות השונות הגעתי למסקנה,  כי אשמת הנאשם לא הוכחה מעבר לספק סביר ויש לזכותו מהעבירה שיוחסה לו.

אין מחלוקת, כי ביום האירוע, התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בהליך שהתנהל בפני כב' השופט שוחט בין הנאשם לבין גרושתו גב' לימור דהן. באותו דיון נכחו הנאשם ובאי כוחו עורכי הדין עדי לסרי ושלום כהן, וכן, גרושתו של הנאשם ובא כוחה, המתלונן בתיק זה.

אין גם מחלוקת, כי בתום הדיון, בעת שהנאשם עמד במסדרון בית המשפט יחד עם עו"ד לסרי, פנה אליו המתלונן וביקש להחתימו על אישור מסירה בהתייחס להליכי הוצל"פ. הנאשם סרב לחתום על אישור המסירה ועל רקע זה היו חילופי דברים בינו לבין המתלונן.

בעוד שלדברי המתלונן, באותן נסיבות, אמר לו הנאשם: "שיהיו לך חיים טובים, לא נשאר לך הרבה", דברים שפורשו על ידי  המתלונן כאיום, הרי שלדברי הנאשם, כל דבריו הסתכמו באמירה: "שיהיו לך חיים טובים", כאשר מאחורי אמירה זו לא עמדה כל כוונת איום.

ראיות התביעה כללו את עדותו של עו"ד עמרם גור ברוח המתואר לעיל, וכן את עדות לקוחתו, גב' לימור דהן. אליבא גרסת האחרונה, הנאשם אמר למתלונן באותו מעמד: "הרבה בריאות, חיים טובים, כי אין לך עוד הרבה".

מטעם ההגנה נשמעה עדותו של הנאשם וכן עדותה של ב"כ עו"ד לסרי.  זו סיפרה, כי בעומדם בחוץ, התנהלו בין הנאשם למתלונן חילופי דברים בקשר לאישור המסירה. העדה סיפרה, כי תוכן השיחה בין השניים אינו זכור לה, אך בשלב שהיא פנתה ללכת מהמקום כדי לחפש את עו"ד כהן, היא שמעה בקצה אוזנה את הנאשם אומר למתלונן שיהיו לו חיים טובים. לדבריה, היא לא שמעה את הנאשם אומר את הסיפא של המשפט כמתואר בדברי המתלונן, אך ראתה את המתלונן פונה לנאשם כשהוא נסער ומבקש ממנו לחזור על דבריו בהתריסו כלפיו: "אתה איימת עלי?". לשאלתה "מה קרה" השיב לה הנאשם כי אינו יודע על מה ולמה כועס המתלונן, מפני שבסך הכל אמר לו שיהיו לו חיים טובים.

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בראש ובראשונה בשאלה מה היו המילים המדויקות שבהן השתמש הנאשם בפנותו אל המתלונן, ושנית, האם התבטאותו של הנאשם כלפי המתלונן היוותה איום כמשמעותו בחוק, שכוונה פלילית מאחוריו.

ככל שניתן לראות, מטעם התביעה לא הוצג נוסח אחיד וחד משמעי של דברי הנאשם. אומנם ההבדל בין דברי המתלונן לבין דבריה של לימור דהן נעדר משמעות תוכנית קרדינאלית, אך עדיין, עצם השוני בדברי שניהם מלמד, שהזיכרון האנושי עלול לתעתע. הוא מלמד, שלעיתים, אמירה ספציפית אינה נקלטת באופן זהה בחושיהם של שני אנשים שונים, מה שמהווה אינדיקציה לכך, שקיים כר אפשרי לטעות או אי הבנה .

במצב דוגמת המקרה שבפנינו, שבו המחלוקת העובדתית היא מצומצמת, כאשר למילים המדויקות שבהן השתמש הנאשם עשויה להיות השפעה על המובן שיש להעניק לאותם דברים ועל הקונוטציה המאיימת שלהם- יש לנקוט משנה זהירות בעת שבאים לבסס הרשעה בפלילים.

ייאמר ויודגש, כי איני רואה סיבה לפקפק באמינותו ותום ליבו של המתלונן או לייחס לו כוונה זדונית להפליל את הנאשם לשווא. המתלונן אכן האמין שהושמעה לעברו על ידי הנאשם התבטאות ברוח דבריו.  כל שנאמר על ידי הוא, שניסיון החיים מלמד, שאדם עלול לטעות בתום לב באשר לנוסח המדויק של הדברים  שהושמעו כלפיו  ולגבי המשמעות שיש להעניק להם, ולראיה השוני בין דברי המתלונן לדברי  לימור דהן לדברי עו"ד לסרי.

אלא שגם אם אקבל את דברי המתלונן במלואם ואניח שהנאשם אכן התבטא כלפיו במילים: " שיהיו לך חיים טובים, לא נשאר לך הרבה"  איני סבורה, כי ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה של איומים בגין אמירה זו.

על מנת להרשיע את הנאשם בעבירה בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין יש להראות, כי היה בדבריו משום איום בפגיעה שלא כדין בגופו, חירותו......וגו' של המתלונן.

לא זו אף זו, על האיום להיות איום מוחשי וממשי, דהיינו, שלנאשם יש שליטה או השפעה על אפשרות התממשות האיום.

במקרה שלנו, הסיפא של הדברים המיוחסים לנאשם ("לא נשאר לך הרבה") אין   משמעותם בהכרח, שהנאשם יגרום במעשה אקטיבי לקיצור חייו של המתלונן. מדובר באמירה שמשמעותה מעורפלת. לא גלומה בה אמירה חד משמעית לפיה הנאשם יפעל לפגוע  בגופו של המתלונן או יעשה מעשה לקצר את חייו של המתלונן. אפשר בהחלט לפרש את הנאמר כקללה, התבטאות פוגענית, התרסה  או סתם גסות רוח שנועדה להרגיז.

קיים בהחלט ספק אם כוונת הנאשם בדבריו הייתה לאיים על המתלונן כי יפגע בדרך כלשהי בגופו,  וספק זה,  צריך לפעול  לטובת הנאשם.

העובדה שהמתלונן, מן הבחינה הסובייקטיבית, ראה בדברים איום ואפילו חשש שהמתלונן עלול לפגוע בו -אין בהם די. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי, כאשר מחשבותיו ותחושותיו של המתלונן אינם יכולים לעמוד כנגד הצורך להוכיח, על פי מבחנים אובייקטיבים, כי יש בדברי הנאשם משום איום ברור וחד משמעי.

לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא, כי התביעה לא הוכיחה את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר ויש לזכותו מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.