הכרעת דין בתיק פ 8509/07

כתב האישום, תשובת הנאשם והראיות

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט ב- 2.12.07 מואשם שלום סמיה יליד 1950 (להלן: " הנאשם") בתקיפה ואיומים. באישום הראשון התביעה טוענת שבתאריך 14.06.06 הנאשם נשך את אצבעה של אשתו גב' אסתר סמיה (להלן: "האישה" או "המתלוננת 1") ובמספר מועדים שונים שאינם יודעים איים "לעשות אותה נכה, ויעיף אותה מהבית". באישום השני נטען שבתאריך כל שהו כחודשיים לפני ה- 14.06.06 שפך הנאשם על ביתו בת שבע (להלן: "הבת" או "בת שבע") קפה חם מכוס שהחזיק בידו.

לנאשם מיוחסות עבירות על סעיפים 379, 379+382(ב) ו- 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

עורך דין שמחוני מהסנגוריה הציבורית מונה לייצג את הנאשם. באמצעות עו"ד לב ממשרד שמחוני כפר הנאשם בתשובתו לכתב האישום בכל העובדות שיש בהן לבסס עבירה. הנאשם הוסיף, שמזה שנתיים איננו מתגורר בבית המשפחה, והתלונה נגדו היא שקר על רקע פנייתו לעובדת סוציאלית (עמ' 3-4 לפרוטוקול).

בהסכמת הסנגורית הגיש נציג התביעה כבר בשלב זה את הודעת הנאשם במשטרה שסומנה ת/1 ומזכר שכתבה השוטרת גלית ויזל ב- 25.02.07, שסומן ת/2.

אשת הנאשם העידה כעדת תביעה ראשונה (עמ' 5- 10 לפרוטוקול) ואחריה העידה (עמ' 10-12 לפרוטוקול) הבת, בת שבע.

הנאשם היה העד היחיד להגנה (עמ' 12 - 15) לפרוטוקול.

מהחומר שבפני עולה כדלקמן:

1.      הנאשם ואישתו, נשואים כ- 30 שנה, שניהם משתייכים לזרם דתי חרדי, ומתגוררים בבני ברק (המת' עמ' 5 ש' 17-18, הנאשם עמ' 12 ש' 11). בעבר עבדה האישה בהוראה, ואילו הנאשם עבד כמנהל משק בסמינר לבנות, ממנו פוטר בשנת 2005 בתום עשרים ושלוש שנות עבודה (הנאשם עמ' 12 ש' 19-20).

2.      לאחר שנות נישואין ארוכות, שמונה ילדים ונכדים, היחסים בין בני הזוג התדרדרו מאוד.

3.      משפרשו מעבודותיהם כמפורט בסעיף 1 לעיל, נוצר חוסר שוויון שהיה אחד הגורמים לערעור את ההרמוניה המשפחתית. בעוד, שהמתלוננת מנהלת פעוטון פרטי בדירת המשפחה, שהכנסותיו מאפשרות לה לשאת בעול הפרנסה (המתלוננת עמ' 5 ש' 11-12), נותר הנאשם ללא תעסוקה, כפי שאמר "בשנים האחרונות אני לא עובד ואני מובטל, פיטרו אותי מאור חיים" (עמ' 12 ש' 21).

4.      במציאות זאת מרגיש הנאשם שאשתו לא מכבדת אותו, מתנהלת בצורה שאיננה מקובלת עליו וממרידה נגדו את הילדים, ואלו מגבירים עוד יותר את תחושת התיסכול והניכור שהוא חש כלפיה.

5.      לטענת האישה מזה תקופה ארוכה שהיא קורבן לפגיעות בכבודה ולאיומים שהנאשם איים עליה, בין היתר, כשקרא לעברה ברחוב " מכשפה, בת זונה" או איים שיעשה אותה נכה (עמ' 5 ש' 7 וש' 15). גם הבנות סבלו מהשפלות שאביהן השפיל אותן (עמ' 7 ש' 1-4). המתלוננת ביקשה לקבל שמחמת לחץ חברתי שנובע מהשתייכותה לחברה החרדית, נמנעה עד כה מלהתלונן נגדו במשטרה (עמ' 5 ש' 17-18).

6.      גם הבת העידה על התנהגותו הקשה של הנאשם שיצרה בבית אווירה מתוחה, מריבות וחילופי קללות בין הוריה (עמ' 11 ש' 6 -8 וש' 19 ואילך, עמ' 12 ש' 1-3).

7.      שתי המתלוננות העידו על האירועים שבכתב האישום. לדבריהן בתאריך כלשהו באפריל 2006, בשעת הבוקר, כשהבת קצרה בזמן בשל הצורך להגיע לסמינר בו למדה, הנאשם לא התחשב בה ולקח לעצמו את המים שהרתיחה להכנת קפה. היא הביעה כעס, ובתגובה הנאשם רדף אחריה ושפך עליה כוס קפה. כתוצאה מכך נגרמה לה אדמומיות קלה בירך (עמ' 10 ש' 22 -26 ועמ' 11 ש' 3-4). המקרה קרה בנוכחות האישה כמפורט בעדותה (עמ' 6 ש' 23-26 ועמ' 9 ש' 20 ואילך).

8.      באשר לאירועי ה- 14.06.06 העידה המתלוננת שבשעת בוקר, בשובו מבית הכנסת הנאשם, בהיותו בחצר הבית, דפק בחוזקה מבחוץ, בקרבת החדר שבו ישנו ילדיהם, ובאמצעות צינור הזליף מים לתוך אותו חדר והמיטות נרטבו והילדים התעוררו בבהלה (עמ' 6 ש' 17). המתלוננת צעקה לנאשם שיפסיק והוסיפה שאם לא יעשה כן תזעיק משטרה, הנאשם אמנם הלך אך בשובו כעבור כשעה, קרא למתלוננת " בת זונה". בתגובה היא הפנתה אליו אצבע מורה וענתה " אחותך", בשלב זה, לטענתה, הנאשם משך באצבעה (עמ' 6 ש' 12 - 13).

9.      עקבי בגרסתו, חזר הנאשם על הכחשתו גם בהעידו בפני וטען שהוגשה נגדו תלונת סרק על רקע נקמני, כאשר אשתו עושה כעולה על רוחה, יוצאת את הבית בשעות לילה, לא דואגת לחינוך הילדים. לגישתו האישה אחראית לכך שילדיהם עושים לא עומדים ממלאים תפקידיהם: הבנים לא שוקדים על לימוד תורה ואינם מגיעים לתפילות ולישיבה בזמן, הבנות מאחרות בנשף ולא קמות בבוקר לעבודה. הוא מכחיש, ששפך על הבת קפה חם. הוא מודה אמנם שבאירוע המיוחס לו באישום הראשון ניסה להעיר את ילדיו בהזלפת מים על החלונות. לדבריו זה היה קרוב לצהרי היום - מים לא חדרו לחדר כי החלונות היו סגורים (עמ' 14 ש' 3-5). הנאשם ביקש לקבל שלא נשך את אשתו ולא שפך קפה על ביתו, (עמ' 13 ש' 12 ש' 25). לדבריו בשל יחסם המתנכר של בני משפחתו כלפיו, ובמיוחד חוסר גמישותה של האישה לחלוקת הרכוש המשותף הוא נאלץ לעזוב את הבית, כשהוא מובטל (עמ' 15 ש' 17-19).

10.  חפותו ולחילופין אשמתו של הנאשם היא נגזרת מהאמון שייתן בית המשפט למתלוננות או לנאשם.

לאחר שבחנתי את גרסאות העדים ומהימנותם, ועיינתי במוצגים הגעתי למסקנות כדלקמן: