הכרעת דין בתיק פ 8412/99

האישום ותשובת הנאשמים

1. ביום 29/8/99 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום המייחס להם 14 עבירות של אי העברה במועד של מס שנוכה, עבירות על סעיפים 219 ו- 224א' לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). ביום  15/8/00 הוגש כתב אישום מתוקן, שייחס את אותן העבירות לנאשמים.

2. בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן, עסקה הנאשמת 1 בזמן הרלבנטי לאישומים בעבודות עפר, והנאשם 2 היה בעל תפקיד אחראי בנאשמת 1. נטען כי הנאשמים לא העבירו את המיסים שניכו מהמשכורות ומהתשלומים שהעבירו לקבלני המשנה ואשר הסתכמו בסך של 944,443 ש"ח. האישומים מתייחסים לתקופה שבין חודש ינואר ועד לחודש יוני שנת   1998, וכן מחודש אוקטובר  1998  ועד לחודש  מאי  1999.

3. בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 20/3/01 בפני כבוד השופט מר שאנן, כפר הנאשם 2, באמצעות סניגורו דאז, בעובדות כתב האישום, והסביר כי "הכפירה היא רק לגבי העובדה שהנאשם היה מנהל פעיל בחברה הזו בתקופות הרלבנטיות".

4. הנאשמים החליפו ייצוג, והתיק הובא להמשך שמיעה בפני כבוד השופטת גב' הילה כהן. בישיבת יום 4/5/04 ביקש הסניגור למסור תשובה מפורטת לכתב האישום, ושונה מקודמתה, לפיה הודה הנאשם באיגודה ובעיסוקה של הנאשמת 1, וכן הודה בכך שנאשמת זו העסיקה עובדים וקבלני משנה. בנוגע לנאשם 2 טען הסניגור, שהוא שימש כארחאי על העבודות בשטח וכי לא היה קשור לענייני כספים והנהלת חשבונות בחברה. עוד נטען שמנכ"ל הנאשמת 1 היה אביו המנוח של הנאשם 2. הסניגור טען עוד, שהנאשם 2 אינו הנישום, לכן לא חלה עליו חובת העברת מס שנוכה.

5. ביום 4/9/05 הועבר תיק זה לטיפולי, ושמיעת הראיות בו החלה ביום 1/11/05 .

טענות ב"כ המאשימה

6. ב"כ המאשימה טען, שהנאשם 2 הודה שהנאשמת 1 העסיקה עובדים וקבלני משנה במועדים הרלבנטיים לכתב האישום. עוד נטען שהנאשם 1 שימש כמנהל בלעדי או לצד אביו המנוח, וכי טענתו בדבר היות אביו המנהל היחיד הינה טענה "כבושה" ואין לתת בה אמון. נטען גם, שאם יקבע בית המשפט שהנאשם 2 לא היה מנהל פעיל בחברה, עדיין שימש כפקיד אחראי בה.

7. ב"כ המאשימה הוסיף וטען, שהנאשמת 1 לא העבירה ניכויים בגין החודשים המצויינים בכתב האישום ובסכומים שפורטו, ללא כל הצדק סביר, וכי על הנאשם 2 מוטלת חובה אישית לנכות מס ולשלם את הניכויים ממשכורות ומתשלומים, בין מכח היותו "משלם או אחראי לתשלומה של הכנסת עבודה" כהגדרת סעיף 164 לפקודה, ובין מכח היותו "מנהל או פקיד ראשי אחר" כהגדרת סעיף 117 לפקודה. הפרת חובתו האישית של נאשם 2  מהווה עבירה על סעיף 219 לפקודה.

8. בנוסף לחובתו האישית נטען, כי חלה על הנאשם 2 חובה שילוחית לעבירות שביצעה החברה, בהתאם לסעיף 224א' לפקודה, בהיותו מנהל פעיל או פקיד אחראי בה.

טענות ב"כ הנאשמים

9. ב"כ הנאשמים טען בישיבת יום 9/11/04 בפני כבוד השופטת גב' הילה כהן, שעל אף שהנאשמת 1 נמצאת בהקפאת הליכים, הוא מסכים לקיום ההליך בתיק זה.

10. לטענתו, לא עלה בידי ב"כ המאשימה להוכיח קיומו של חוב כלשהו לרשויות המס, וכי העבירות לא הוכחו ולא בוצעו. עוד נטען, שגם אם ירשיע בית המשפט את הנאשמת 1, אין להרשיע את הנאשם 2 כמבצע ישיר ואף לא באחריות שילוחית, וכי עומדת לנאשם זה ההגנה שבסעיף 224א' סיפא לפיה לא ידע על ביצוע העבירות ע"י הנאשמת 1.

11. ב"כ הנאשמים הוסיף וטען, שעומדת לנאשמים הגנה של "הצדק סביר" מאחר ולא הוכחה אי העברת ניכויים "ללא הצדק סביר".

12. עוד נטען, שלנאשמים עומדת הגנה מן הצדק, מאחר והנאשמת 2 ערכה הסדר תשלומים עם המאשימה והסכומים הנטענים בכתב האישום שולמו במסגרת אותו הסדר.

דיון

13. בתיק זה העידו מטעם התביעה שלושה עדים: החוקר, ראש ענף ניכויים ועובד במחלקת מודיעין במשרד פקיד השומה, והוגשו מסמכים שסומנו ת/1 עד ת/10. מטעם ההגנה העידו הנאשם ועוד 14 עדי הגנה, והוגשו מסמכים שסומנו נ/1 עד נ/8.

14. יסודות העבירה שעל המאשימה להוכיח הן: הנאשמת 1 שילמה תשלומים לעובדים ולקבלני המשנה בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, ניכתה מס במקור מתשתלומים אלה, והמס לא הועבר לפקיד השומה במועד ללא כל הצדק סביר. הנאשם 2 שימש בזמן הרלבנטי לכתב האישום כמנהל או כבעל תפקיד אחראי בנאשמת 1.

15. הוכחת הרישא של סעיף 14 לעיל, במידה הנדרשת בפלילים, תביא להרשעת הנאשמת 1 במיוחס לה, והוכחת הסיפא של אותו סעיף תגרור אחריה גם את הרשעת הנאשם 2 .

16. עדת התביעה מס' 1, גב' ברוריה אהרון, עבדה בזמן הרלבנטי לכתב האישום כראש ענף ניכויים במשרדי פקיד שומה עפולה. העדה הציגה לבית המשפט את הטפסים שהגישה הנאשמת 1 למס הכנסה, לפיהם לא העבירה נאשמת זו את המס המגיע בגין תשלומים ששולמו לעובדים ולקבלני משנה, וזאת בגין החודשים ינואר עד יוני שנת 1998, וכן מחודש אוקטובר  1998  ועד לחודש  מאי  1999 - סה"כ 14 חודשים. הדו"חות הוגשו וסומנו ת/1 . לדברי העדה, הדו"חות עבור חודשים  1/98 ו- 2/98 שולמו באיחור, והדו"ח עבור חודש  3/98 שולם בחלקו. התשלומים בוצעו, כך נטען, בעקבות עיקולים וקיזוזי מע"מ. כל יתר הדו"חות לא שולמו כלל. קרן החוב עומדת ע"ס  992,000 ש"ח, ובתוספת ריבית והצמדה, נכון ליום עדותה לפני כשנה, עמד סכום החוב ע"ס כ- 2 מליון ש"ח.

17. העדה הוספיה וטענה, שתשלום המס חייב להתבצע ביום ה-15 של החודש שלאחר חודש התשלום בפועל, ומכאן דבריה אודות האיחור בביצוע התשלומים ע"י הנאשמת.

18. מדברי עדה זו עולה, שרשויות המס גבו מהנאשמת 1, במסגרת הסדר תשלומים, סך של 700,000 ש"ח, וזאת בשנים 98-99, ונאשמת זו אף שילמה עבור חלק מהחודשים שנטען בכתב האישום שלא שולם עבורם, ואולם, תשלומים אלה נזקפו לטובת חובות אחרים של הנאשמת. התנהגות זו של רשויות המס, המחליטים על דעת עצמם לזקוף חובות המשולמים עבור חוב מסוים, לטובת חוב אחר, מבלי לקבל את הסכמת הנישום, היא התנהגות פסולה, שהרי יוצא שהנישום מבצע עבירה פלילית של אי תשלום מס במועד עבור חודש מסוים, שעשה שהמס כן שולם על ידו, וזה נזקף ללא ידיעתו לכיסוי חוב אחר. יחד עם זאת, הדבר אינו יכול לסייע לנאשמת 1, שהרי התשלומים בוצעו באיחור, וזהו סעיף האישום בו הם מואשמים. ייתכן ולעניין העונש, תהא לדבר השלכה, אך לא לעצם הקביעה אם בוצעה עבירה ואם לאו.