הכרעת דין בתיק פ 8321/04

1.                  כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

כתב האישום מלמד כי ביום 28.11.04  בסמוך לשעה 16:30 יצאה המתלוננת, שהינה עובדת זרה אזרחית הפיליפינים, מסניף הדואר המרכזי בבאר שבע, כשהיא מחזיקה בתיקה סכום של 400 $ ארה"ב, סך נוסף של 429 ש"ח וכן את דרכונה  וזאת לאחר שנאמר לה בסניף הדואר כי שטר של 100 $, שהיה ברשותה ואותו  ביקשה לשלוח לבני משפחתה אינו תקין. הנאשם אשר ראה את המתלוננת עוד כשהייתה בתוך סניף הדואר ושמע את מהלך השיחה בינה לבין פקידת הדואר, ניגש אל המתלוננת והציג את עצמו בפניה כשוטר. או אז דרש ממנה כי תיתן לו לראות את השטר של ה- 100 $ אשר נבדק בסניף הדואר והמתלוננת מסרה לו את השטר. לאחר מכן, דרש ממנה הנאשם כי תמסור לידיו את ארנקה שהכיל את שאר הכסף שברשותה.

כאשר ביקשה המתלוננת  להתקשר למעסיקה שלה, כדי שתבוא לסייע בידה, דרש ממנה הנאשם כי תמסור לידיו   את מכשיר הטלפון והוא שוחח עם מעסיקה וטען באוזניה כי הוא שוטר. בשלב כלשהוא התעורר חשדה של המתלוננת  כי הנאשם אינו שוטר והיא דרשה ממנו כי יחזיר לה את מכשיר הטלפון וכן את שאר חפציה. או אז, הכה הנאשם בפניה עד אשר נפלה על הרצפה. הוא אף הוסיף ובעט בה בבטנה ומיד לאחר מכן לקח את תיקה ואת ארנקה.  הנאשם אף ניסה להוציא מידיה של המתלוננת את מכשיר הטלפון הסלולרי שלה  אך זו אחזה בו בחוזקה והנאשם ברח מן המקום. נטען כי המתלוננת סבלה מבחילות והקאות  ואף נזקקה לטיפול רפואי.

2.                  ראיות התביעה מבוססות בעיקרן על עדותה של המתלוננת, עובדת זרה, אשר איננה שולטת בשפה העברית ואשר את עדותה, מעל דוכן העדים, מסרה בשפה האנגלית. המתלוננת תיארה את אירוע השוד שחוותה וכן סיפרה כיצד, כחודש לאחר אירוע השוד זיהתה את הנאשם באקראי, במרכז העיר בבאר שבע.

3.                  הנאשם כפר בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום וטען, כי בזמן הרלבנטי לאירוע כלל לא שהה בעיר באר שבע. ב"כ הנאשם, בחקירתו ובסיכומי טענותיו, ביקש לתקוף את מהימנות עדותה של המתלוננת, הן באשר לתיאורה את מהלך אירוע השוד והן את דבריה המתייחסים לזיהוי הנאשם כמי שביצע את השוד, לטענתה.

לאור מחלוקת זו יש לבחון את התשתית הראיתיית מקרוב.

4.                  עדות המתלוננת

המתלוננת מסרה עדות ארוכה ומפורטת באשר לאירוע השוד, בהתאם למפורט בעובדות כתב האישום. הגם קשיי השפה ויכולת הביטוי של המתלוננת שהינה אזרחית הפיליפינים, העובדת אצל מעסיקתה בבאר שבע, ניתן היה להתרשם ממהימנות גרסתה באשר לנסיבות ומהלך אירוע השוד. אומנם, ביקש ב"כ הנאשם פעם אחר פעם להתעכב על הסתירות שנמצאו בעדותה של המתלוננת, מעל דוכן העדים, לנוכח הודעותיה במשטרה, אולם לא מצאתי בסתירות עליהן הצביע הסניגור, כמהותיות עד כי ניתן לומר, כי גרסתה נגועה בחוסר מהימנות. קריאת העדויות אותן מסרה בתחנת המשטרה מול עדותה בבית המשפט, מעלה כי לא מדובר בסתירות של ממש אלא לכל היותר באי דיוקים שוליים ובשינויים שיכולים להיות מובנים בהחלט לאור קשיי השפה של המתלוננת, קשיים מהם התרשמתי באופן ישיר עת מסרה המתלוננת עדות בבית המשפט.

השוטרים שגבו את האמרות מן המתלוננת ציינו, כי גבו את אמרתה של המתלוננת בשפה העברית ולחילופין באנגלית, ועל אף שניסו לתעד את דבריה באופן מדוייק נמצא כי לא היתה להם רמת בקיאות גבוהה בשפה האנגלית.

עדותה של המתלוננת באשר לנסיבות אירוע השוד ותיאור מהלך השוד זוכה לחיזוק חיצוני מעדותה של בתה של המעסיקה של המתלוננת, עדת תביעה   מס' 3, הגב' אפרת הללי (להלן: " אפרת"), אשר מסרה עדות קולחת ומהימנה ביותר באשר לנסיבות בהן הוזעקה על ידי המתלוננת למקום האירוע והדברים ששמעה ממנה מיד לאחר האירוע. אמנם דברים אותם שמעה מפי המתלוננת הנם בבחינת עדות שמיעה ואין לתת להם משקל כאשר הם נשמעים מפיה, אך יש לתת גם לתת משקל לדברים אותם סיפרה אודות  מצבה הנפשי והפיזי של המתלוננת מיד אחרי האירוע, כפי שהתרשמה מקרוב. כמן כן יש לתת משקל לדברים אותם סיפרה אודות שיחות הטלפון שניהלה עם המתלוננת במהלך אירוע השוד עצמו, לסירוגין עם המתלוננת ועם השודד, באופן המחזק ומאמת את התיאור שמסרה המתלוננת.

בנוסף לא מצאתי כל מניע מצד המתלוננת לבדות מדמיונה אירוע של שוד. תיאור אירוע השוד, אותו מוסרת המתלוננת בעדותה, הנו תיאור מפורט באופן המלמד על מהימנות גרסתה. שכן, על  ספור דמיוני נאמר כי מתאפיין הוא בתיאור דל של פרטים. 

לאור כל האמור לעיל, סבורתני כי אירוע השוד כפי שסיפרה המתלוננת אכן אירע כמתואר.

5.                  השאלה העיקרית העומדת במחלוקת בתיק זה נוגעת למהימנות הזיהוי של הנאשם כמבצע השוד. כאמור, מבוסס הזיהוי בתיק זה על זיהוי ספונטני של המתלוננת שהתרחש כחודש לאחר אירוע השוד כאשר צעדה המתלוננת יחד עם אפרת (ע.ת. 3) במדרחוב שבמרכז העיר באר שבע, בסמוך לבנין בית המשפט, והבחינה לפתע באדם הצועד לפניה ואשר על פי נעליו, אופן הליכתו ואף החולצה שלבש ולאחר מכן תווי פניו, זיהתה אותו כמי ששדד אותה חודש ימים קודם לכן. על רקע דברים אלו יש לבחון מקרוב את השאלה העיקרית בתיק זה הנוגעת לזיהויו של הנאשם כמבצע העבירה, זיהוי המבוסס על עדותה העיקרית, של המתלוננת. בטרם אבחן את מסכת הראיות ואתייחס מקרוב לטענות הסניגור המלומד, אסקור תחילה את הפן המשפטי הנוגע לסוגיית זיהוי של אדם.

6.                  על הזהירות לה מחוייב בית המשפט   בבחינת   שאלת זיהויו של  אדם  היטיב   לומר את הדברים בית המשפט העליון בע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק  נ. מדינת ישראל , פ"ד, מ"ז (4) 221, 392:

"הניסיון מלמד כי עדות ראייה שלפיה מזוהה הנאשם כמבצע העבירה - חייבת להיבחן בזהירות ראויה, כי היא טומנת בחובה גם סיכונים מסויימים אשר בית המשפט חייב לשוקלם בתשומת לב מיוחדת, כדי למנוע טעות שיפוטית".

זיהוי אדם יכול שיהיה תוצאה של פעולה יזומה ויכול שיהיה אקראי. שיטות הזיהוי היזומות, בשלב החקירה הן בעיקר אלה: דפדוף באלבום תמונות, מסדר זיהוי תמונות, מסדר זיהוי חי, עימות בין החשוד למזהה. אפשרויות הזיהוי האקראי, שאינן חלק מחקירה, הנן מגוונות ונובעות מן ההזדמנויות הנקרות בפני המתלונן בחיי היום יום. בשל מקריות הזיהוי מכונה זיהוי  זה כ" זיהוי ספונטאני ".

בשלב החקירה הראשוני, כאשר אין נתונים מספיקים בדבר זיהוי החשוד, אך קיים עד אשר יש לו התרשמות כלשהי מדמותו של העבריין, נוהגים להזמין את העד כדי שיעיין וידפדף באוסף תמונות של עבריינים, שמא יתקל בדמות הזכורה לו מזירת האירוע, וניתן יהיה לעוצרה. שלב זה בחקירה מכונה "איתור העבריין", חיפוש דמות שתוכר על ידי המזהה בתור מי שחשוד בביצוע של המעשה המהווה עילה לחקירה. (ראה ע"פ 368/74 דרחי נ. מדינת ישראל, פ"ד ל (1) 7 וכן ע"פ 3337/91 רוקנשטיין נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (1) 347 וע"פ 347/88 איוון (ג'הון) דמיאניוק נ. מדינת ישראל,  פ"ד מ"ז (4) 221).

מסדר  זיהוי תמונות, הנו מסדר המוכן באופן מלאכותי, על ידי בחירת קבוצת תמונות הסובבות את תמונת המטרה, בה מצולם החשוד, וזאת כמובן ללא ידיעה מראש של המזהה. במסדר תמונות שכזה קיימת תמונת מטרה אחת המובלעת בתוך תמונות חסרות משמעות.

מסדר זיהוי חי עונה על אותו עקרון של מסדר זיהוי תמונות, אך תחת הצגת התמונות נעשה הוא באופן בו המזהה מתבונן בשורה של ניצבים, בה ניצב גם החשוד.

אל מול צורות זיהוי אלו קיים ה"זיהוי הספונטאני", הבלתי מתוכנן. זיהוי זה נעשה אגב מפגש מזדמן בין המתלונן לבין החשוד, כאשר לזיהוי שכזה ינתן משקל על פי מידת הקרבה שבהיכרות שבין השניים. זיהוי שכזה יכול לייתר את מסדר הזיהוי החי או מסדר הזיהוי בתמונות.

הגם העדיפות שיש לתת לביצוע מסדר זיהוי חי חזרו בתי המשפט  על העיקרון כי יש נסיבות אשר בהן נראה מסדר הזיהוי כמיותר בשל מידת הקרבה שבהיכרות, לדוגמא, מסדר זיהוי לגבי קרוב משפחה, שכן, או אדם אחר עמו נפגש המזהה פעמים אחדות, שאז ניתן להסתפק בזיהוי הספונטאני, באם אירע, ובהעדרו, בהצגת אוסף תמונות בפני המתלונן. (ראה ע"פ 801/80 אזולאי  נ.  מדינת  ישראל, פ"ד ט"ו (1) ובע"פ 872/84 גאלי נ. מדינת ישראל, פ"ד מ (4) 172).